עדיף כישלון מפואר: להיכשל טוב

איך קשורה השורה מהשיר המצוין של דודו טסה לאחת היכולות החשובות ביותר לתלמידים שיאיישו את עולם התעסוקה העתידי? על כישלון כערך חינוכי.

בגלל הכותרת של הפוסט, נתקע לי עכשיו השיר הזה ואני לא מפסיקה לזמזם אותו, לפחות זה אחלה שיר. אבל, בואו נדבר שניה על כשלונות, על איך מתמודדים איתם, על איך להיכשל טוב ולמה זה חשוב, בפרט לילדים שלנו, אלה שגדלים אל עולם התעסוקה העתידי, אבל יכול מאד להועיל לכולנו.

מאיפה באת עם כישלונות עכשיו

האמת, שזה לא "עכשיו" ולא "פתאום" אני רוקדת טנגו עם העניין של כישלון כבר די הרבה זמן. העבודה שלי בנושא המיומנויות מפגישה אותי כל הזמן עם נושא הכישלון. האם זו מיומנות? האם זו יכולת שהכרחית לרכישת מיומנות חשובה אחרת (resilience)? במה מועילה יכולת להתמודד עם כישלון, מה זה בכלל אומר להיכשל טוב ואולי בכלל צריך להשקיע את האנרגיות באיך להימנע ממנו.
עם המחשבות הללו בראשי הגעתי ל 11 לאפריל, יום ההתרסקות של החללית "בראשית" על הירח. את חלקי במסע של "בראשית" לירח, גוללתי בפוסט מפורט שמסביר בצורה טובה איך הגעתי לשבת באולפן של ערוץ 12 ללוות את שידור הנחיתה.

להיכשל טוב

אל תתנו לחיוך שלי להטעות אתכם, אני שבורה ומרוסקת ברגע שהתמונה הזו צולמה, סתם מנסה לשמור על פאסון בשידור חי מול כל עם ישראל, אחרי שאני מבינה שהחללית שאני מלווה 8 שנים, התרסקה כרגע במהירות של מאות קילומטרים לשעה, על אדמת הירח.
זמן קצר אחרי שהתמונה הזו צולמה, עשיתי את דרכי מנווה אילן לת"א, מתייפחת בבכי, כשהטלפון שלי קורס מהודעות. חלקן השתתפות בצער, חלקן מחמיאות על ההופעה בטלוויזיה, אבל רוב ההודעות הכילו תמונות של ילדים ממררים בבכי, שאולי ההורים שלהם רואים אותי אחראית למצב הנוזלי של הילדים שלהם.

לקח לי 48 שעות לעכל ואז להתחיל להתמודד עם המשמעויות. בזמן הזה, הילדים שמיררו בבכי בליל ההתרסקות, קמו למחרת בבוקר ושאלו: "מה קורה עם בראשית 2?" סיפורים מרגשים החלו להגיע מילדים שרוצים לתרום את כל חסכונותיהם לבניית בראשית מחדש. ילדים שעצרו מתנדבים שבאו לתת הרצאה בכיתה שלהם  ולא נתנו להם לעזוב בלי לקחת 5 שקלים כדי לעזור לבנות שוב את החללית . פתאום הבנו שמכל הערכים החינוכיים שניסינו להנחיל בתכנית, הנה אחד שבכלל לא חשבנו עליו, התמודדות עם כישלון.

הוספתי למצגת שלי את הציטוט של אלברט איינשטיין: "זה כישלון, רק אם אתה מפסיק לנסות" ובכל הרצאה דיברתי על הכישלון הזה. במהלך הרצאות רבות אח"כ הבנתי כמה לא היינו מוכנים לזה וכמה הנושא הזה לא תוקשר כראוי, אם משימה הנדסית מדהימה שכזו נתפסת ככישלון ולא הצלחה מזהירה, אבל זה נושא לפוסט אחר.

לא סלול, לא תמיד מסומן

אז איפה נושא כמו כישלון פוגש את הבלוג שלי ואת מה שאני עוסקת בו? זה יותר ההתמודדות עם הכישלון או היכולת לקום ממנו, to bounce back שהיא המיומנות שנקראת  resilience  שבעברית מתורגמת כ "חוסן" או "כושר התאוששות". ברור לכולנו שזו מיומנות חשובה שכולנו מייחלים לעצמנו, אבל אני טוענת שעבור הילדים שלנו שכרגע בבית הספר שיחפשו עבודה בעולם התעסוקה העתידי, לדעת להיכשל טוב זו מיומנות קריטית.

אחד מהמאפיינים הבולטים של שוק התעסוקה העתידי, הוא החלפת מקומות עבודה רבים ואפילו מספר תחומים לאורך הקריירה, וזה בכלל מבלי לדבר על סימן השאלה הענקי שמרחף מעל מקצועות מסויימים שייעלמו, והרבה חדשים שייווצרו.

זוכרים כמה מייגע היה לחפש עבודה? עכשיו תדמיינו לעשות את זה כל שנתיים-שלוש, ותשכחו מהצורה שבה חיפשתם אתם עבודה. קראתי השבוע שבוגרי תואר ראשון שולחים קורות חיים לכ-300 מקומות. אז בפוסט אחר נדבר על על חיפוש עבודה יצירתי ועל דרכים חדשות לעשות את זה. אבל אם שניה נישאר בדרכים המסורתיות והמוכרות, אתם מבינים כמה "לא" הם הולכים לקבל? השאלה היא איך הם יתמודדו עם הדחיות האלה.
אבל זה לא רק תהליך החיפוש, שם אולי אנחנו מכינים את עצמנו לקבל הרבה תשובות שליליות, אלא גם במקום העבודה עצמו. התפקיד משתנה ודינאמי, ובאופן כללי החוויה בשוק התעסוקה העתידי תהיה של מסלול לא סלול, לא תמיד מסומן (הפוסט הזה חזק בציטוטים משירים). וכשהמסלול לא מסומן, או שאין בכלל מסלול ואתם ממציאים את הדרך תוך כדי תנועה, יש הרבה חוסר ודאות, הרבה ניסוי וטעיה, בעיקר טעיה. ולטעות או להיכשל, צריך לדעת.

הפחד להיכשל

הבעיה היא, שלכישלון אין מוניטין מי יודע מה, ואנחנו מנסים להימנע ממנו בכל מחיר. המחשבה על כישלון היא קשה לעיכול וברוב המקרים משתקת אותנו ומונעת מאיתנו להעז ולעשות.

יש אנשים המעזים יותר ויש פחות. איפה אתם על הסקאלה הזו? אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כאנשים מעזים, האמנם? תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה:
אם לא היה סיכוי שתיכשלו, מה הייתם עושים?
עכשיו תענו לעצמכם (לבד, אז בלי תירוצים) למה אתם לא עושים את זה?

רוב האנשים באמת לא הולכים לנסות ולהשיג את החלומות שלהם, בגלל הפחד מכישלון. אם נבין את זה ונמצא דרכים להתמודד עם זה, או אולי נבין שיש דרך להיכשל טוב, אולי נצליח להתגבר ולהשתחרר. כי החופש להיכשל, או לפחות לא להתכווץ בבעתה מהמחשבה, פותח לנו את היכולת לחלום ולהעז.

עם הילדים בכלל צריך להתחיל מוקדם, ככל שנזמן להם התנסויות ניתן להם את הסביבה המאפשרת להיכשל ואת הכלים ללמוד מזה, ככל שהם יפחדו מזה פחות ויפתחו את היכולת לקום חזרה ולנסות, אחרי כישלון או דחיה, כך ניטיב איתם, ונעזור להם לפתח יכולת מרכזית בחיים.

להיכשל טוב: להיתלות באילנות גדולים

אז כמו מנהלת שיווק טובה שמנסה למכור לכם משהו, תרשו גם לי להביא כמה פרזנטורים. ואם פרזנטורים עדיף סלבס, כי את מי מעניין ששרגא מנתניה נכשל שוב ושוב בדרכו להצלחה הגדולה?

מכירים את ג'יי קיי רולינג, שהביאה לחיינו את הארי פוטר? אתם בטח מכירים את הסיפור שלה: אמא חד הורית מובטלת, שדווקא העזה וחלמה, וכתבה, אבל קיבלה דחיה שוב ושוב מלא פחות מ 12 הוצאות ספרים. היכולת שלה להמשיך אחרי הדחיה החמישית, השישית וה-12 זה מה שעושה אותה מצליחנית.

צ'רצ'יל שכולנו אוהבים לצטט, נכשל בריצה לכל תפקיד ציבורי אליו ניסה להיבחר ורק בגיל 62 הצליח. אופרה וינפרי פוטרה מעבודה כמגישת טלוויזיה, וולט דיסני פוטר מהעיתון כי אמרו לו שהוא לא יצירתי מספיק. וגם דארווין, ד"ר סוס, איינשטיין וצ'ארלי צ'אפלין. להמשיך?

טוב נו רק עוד אחד, מייקל ג'ורדן

להיכשל טוב

אף אחד לא מפקפק בהצלחתו של ג'ורדן, ותראו כמה החטאות וכשלונות הוא חווה, ולא רק שהוא התגבר עליהם, הוא מייחס את ההצלחה שלו אליהם.

ואם כבר הבאתי לכם ספורטאי, אז בואו נראה מה ניתן ללמוד מכשלונות של ספורטאים:

  1. כישלון מאפשר משוב והיערכות מחדש. ספורטי שנכשל, יושב עם המאמן וצופה בוידאו של הביצועים שלו, הם מנתחים את הטעויות ומעריכים מחדש איפה הנקודות החלשות ואיפה צריך לרכז מאמץ.
  2. כישלון מעודד חוסן מנטלי. ספורטאי שנכשל שוב ושוב, ומפתח את היכולת לקום ולהמשיך, מפתח את היכולת המנטלית שלו. פעם קראתי ראיון עם הטניסאית הישראלית שחר פאר שסיפרה שיש לה בצוות הקבוע שלה, יחד עם המאמן, הרופא והפיזיותרפיסט, גם פסיכולו ספורט שעובד איתה על חוסן מנטלי. אחרי משחק שבו ניצחה מישהי שמדורגת גבוה ממנה וגם חזרה מפיגור, היא סיפרה שזה אחד הדברים שהיא עובדת עליהם הכי חזק, במצב של פיגור, אחרי שנכשלת ותפקדת גרוע, לגייס את היכולת שלך, וזה נטו מנטלי.
  3. כשלון הוא הדרך להצליח. אנחנו נכשלים כשאנחנו מאתגרים את עצמנו ויוצאים מאזור הנוחות, ושם מתרחשת הצמיחה.

החיים מתחילים איפה שאזור הנוחות נגמר

אז הספורטאים מלמדים אותנו שההצלחה, הצמיחה והשיפור שלהם מגיעים מהיציאה שלהם מאזור הנוחות. אני לא יכולה להסכים יותר. אתם יכולים לשאול את הילדים שלי כמה אני חופרת על זה! אין נאום, פאנל, או מקום שהזמינו אותי לשאת דברים בלי שהזכרתי את זה, וכמעט ואין הרצאה שלי בלי השקף הזה:

להיכשל טוב

אני מאמינה בכל ליבי שבתוך אזור הנוחות לא מתרחשת שום צמיחה. באזור הנוחות, כשמו, נעים, חמים ונוח. באזור הנוחות אנחנו המלכים, אנחנו השולטים ואין שום סיכוי להיכשל, כי אין שם שום אתגר, בגלל זה נוח שם.
אם נרשה לעצמנו לצאת מאזור הנוחות, לאתגרים, איפה שלא בטוח, שם יתרחש הקסם. נכון, זה מפחיד ואפשר להיכשל, אבל אם נדע להיכשל טוב, אפשר גם בטעות להצליח וכשזה יקרה, זה אומר שהרחבנו קצת את אזור הנוחות שלנו ופיתחנו עוד יכולות.

עבורי, צמיחה היא באופן אקטיבי ויזום להוציא את עצמי שוב ושוב מאזור הנוחות. בכל התחומים בחיים, בעבודה, בהרצאות ובתחביבים. ברגע שאני נעשית מומחית במשהו, אני נותנת לעצמי להנות קצת מהמומחיות שלי, אבל אני מבינה שהגעתי לפלאטו. צמיחה כבר לא מתרחשת פה והגיע הזמן להתקדם לאתגר הבא. המומחיויות הקודמות לא הולכות לאיבוד והן תמשכנה לשרת אותנו, אבל הגיע הזמן לצמוח שוב.

אם אגיד לכם שבגלל שאני עושה את זה קבוע, הפסקתי לפחד מזה, זה יהיה שקר. אבל אני כבר יותר מאמינה ביכולת שלי, ובעיקר מאד מאמינה בערך שזה נותן לי, אז אני ממשיכה.

יש לי כל כך הרבה סיפורים על יציאה מאזור הנוחות, אבל אני אחלוק אתכם רק אחד. לפני שנתיים הזמינו אותי להרצות בליל יורי גגרין. רצו הרצאה קצרה בנושא חלל, ורצו אישה כדי לאזן את הפאנל, איכשהו הגיעו אלי. אחרי דין ודברים קצר, אמרתי כן. נתתי את הכותרת להרצאה (שאין לי אותה והיא לא מוכנה). עד פה עוד הרגשתי סבבה, ושאני בעניינים, ואז ראיתי את רשימת הדוברים. כולם היו דוקטורים ובאו לדבר על המחקר שלהם, על הרפתקאות ומשימות חלל מגניבות, ואני באתי לדבר על חינוך וחלל בלי שום תוקף מדעי.
אין לי דרך להעביר לכם את חוסר הביטחון שסיטואציה כזו מכניסה. לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני רגילה שאני מרצה טובה ומקבלת פידבקים מעולים. להיות דוברת בפאנל שכל הדוברים בו דוקטורים, זה קילומטרים מאזור הנוחות שלי. יכולתי להחליט שאני לא עושה את זה, וכלום לא היה קורה, להפסיד הרצאה של 20 דקות בבר לא היתה פוגעת בקריירה שלי כמרצה. בחרתי לעשות את זה, וההרצאה שלי זכתה לתשואות ופידבקים מחממי לב, גם בפני עצמה וגם בהשוואה להרצאות האחרות. למדתי שיש לי ערך מוסף בלספר סיפור ולהביא רעיון מקורי.
מאז ברוך השם התקדמתי בחיים , ואחרי שהייתי המרצה היחידה שהיא לא ד"ר, עכשיו הוזמנתי לדבר בפאנל שאני היחידה בו שלא פרופסור. שרק אלוהים יעזור לי… דברו איתי באמצע אוקטובר.

להיכשל טוב: להיכשל שוב ושוב

נו, אז איך עושים את זה?

זה תמיד החלק הכי מפחיד בפוסטים שלי. אני מעלה בעיה, משכנעת אתכם בחשיבות שלה, ועכשיו הגיע הזמן לספק את המתכון. אם אתם קוראים ותיקים, אתם בטח יודעים שאין לי מתכוני פלא, אם הייתי רוצה לתת מתכונים, הייתי פותחת בלוג אפיה. אבל בחרתי לעסוק בבעיות מורכבות, יצאה מאזור הנוחות you know…
אז הדרך שלי היא להעלות את הבעיה, להציע פתרונות אפשריים שכרוכים בדרך כלל בעבודה קשה, לספר לכם איך אני עושה את זה ולזקק לכם את התובנות שלי. ופה זה לא הולך להיות שונה.

אין זריקה או גלולת קסם שניקח אותה ונתעורר חסינים לכשלונות. יש רק לנסות. שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

ג'יימס דייסון שהמציא את אחד משואבי האבק החלומיים בתבל, כזה שנשים מוכנות להתחתן איתו,  אמר:

"יצרתי 5127 גרסאות של שואב האבק שלי לפני שהצלחתי. היו לי 5126 כשלונות. אבל למדתי מכל אחד מהם, אז לא אכפת לי להיכשל"

בהמשך הוא הציע את הרעיון שתלמידי בית ספר צריכים לקבל ציון עפ"י מספר הכשלונות שהיו להם, ילד שמנסה דברים משונים, חווה הרבה כשלונות, אבל כנראה שיגיע עם פתרון יותר יצירתי.
שיתפתי את הילדים שלי בפיסת המידע הזו, כחלק מדיון יותר רחב על הפוסט והרעיון של הכישלון, בכל זאת, הם קבוצת הביקורת.
אתם לא יכולים לדמיין את רמת ההתנגדות. קודם כל הם מצאו באגים בשיטה.
אם ציון יהיה עפ"י מספר כשלונות, אז תלמידים ייכשלו בכוונה כדי להעלות את הציון.
וגם: איך יכול להיות שמישהו שמצליח בפעם החמישית יותר טוב ממישהו שהצליח בפעם השניה. ועוד ועוד התנגדויות.

גם אחרי שהבהרתי להם, שאני לא מציעה את זה כפתרון מעשי, בטח לא במערכת כפי שהיא בנויה כיום. כי לא מודדים ידע עפ"י כמות כשלונות. ניסיתי להסביר להם את העיקרון, כמה למידה מתרחשת ואת המיומנויות שנרכשות כשהם מתמודדים עם משימה חדשה (שגם המורים שלהם לא יודעים לפתור) והנסיונות והטעויות הם חלק מהתהליך והם אלו שמחזקים ומעמיקים את הלמידה.
הם קצת התרככו כשהם הבינו שלא הכוונה למדוד אותם היום במערכת הנוכחית, עפ"י מספר כשלונות, אלא כשהלימוד או האתגר הוא, מציאת פתרונות לבעיה חדשה, ולא כזו שהמורה כבר יודע את התשובה עליה.
וכשסיפרתי להם שבסיעור מוחות, אחד הקריטריונים הוא כמות. כלומר, אם נכריח את עצמנו להעלות מינימום של כמות פתרונות, בהכרח נגיע לפתרונות טובים יותר, זה כבר ממש נשמע להם הגיוני.

אבל התגובה שלהם לא מפתיעה אותי. הם שבויים במערכת שבה הציון הוא חזות הכל. ללמידה, לדרך ולמיומניות הנרכשות איך כמעט ערך, בשיטת ההערכה הנוכחית. הם היום גדלים ומתחנכים במערכת ש"נכשל" זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך. לא רק שאסור להיכשל, גם צריך להשיג ציון מסויים  כדי ללמוד משהו מקצוע או מסלול מסויים.

הם לומדים במערכת שלא מאפשרת ניסוי וטעיה, כי במערכת שמקנה ידע וקריטריון ההערכה הוא רק כמה ידע הצלחת להפגין, אין באמת מקום לניסוי וטעיה ואין לזה ערך, בגלל זה הילדים שלי לא מסוגלים לתפוס את הרעיון מאחורי הציטוט של דייסון.

ביום שהלמידה תהיה למידת חקר, פרסונלית, עפ"י סגנון הלמידה של התלמיד ובתחום שמעניין אותו, והלמידה תתרחש תוך כדי הנסיונות שלו לקבל לבד תשובות, אז יהיה מקום לחשוב על שיטת הערכה שמבוססת על כמות הנסיונות שלך, ואז אולי הם יוכלו לעכל את הרעיון ולהבין את הערך של כישלון, ניסוי וטעיה.

מצד שני, אחד מהילדים שמבלה את חופשת הקיץ שלו בלילות לבנים של פיתוח משחקים, בא אלי הבוקר ואמר לי שהוא פיתח חלק חדש במשחק וכמה הוא גאה בו. הוא גם סיפר כמה הוא נכשל ולא הצליח לא עד שזה עבד. שאלתי אותו מה היה קורה אם זה היה עובד לו במכה ראשונה, ואם במהלך כל הנסיונות לגרום לזה לעבוד הוא למד משהו חדש? אני לא הייתי צריכה את התשובה, אבל זה שהוא ענה שברור שכן, סגר לנו את הנקודה מהדיון הקודם.

להיכשל טוב: מתכון גברת, מתכון

טוב, טוב. אבל כפי שאמרתי, זה לא הולך להיות קל. אתם צריכים באופן אקטיבי להקשות על הילדים שלכם ולתת להם להתמודד, פחות לעשות בשבילם ויותר לאתגר אותם. יש בעיה בבית ספר, שינסו לפתור אותה לבד. תנו להם אתגרים מתחומי המשפחה, למצוא מקום לחופשה ולהשוות מחירים. אני בטוחה שגם ילדים בני 16 עוד לא לגמרי בקיאים בהשוואת המחירים, גם לא יזיק שידעו כמה זה עולה, אולי יעריכו יותר את החופש, אני כבר לא מדברת על זה שזה מלמד צרכנות נבונה. בהתחלה המשימה תיראה להם בלתי אפשרית, הם לא ידעו מאיפה להתחיל, הם גם יקטרו קצת, אז מה. תשאלו אותם שאלות מנחות, הם כבר ימצאו תשובות, ואם לא, אפשר לתת קצה חוט איפה להתחיל אבל אל תתפתו לעשות במקומם. כן, זה מתיש.

זה לא חייב להסתכם רק בלמצוא מידע על כל מיני דברים, אפשר להוציא את המשימות לעולם האמיתי, לנסות לגדל משהו בגינה או באדנית, אין כמו גננות כדי ללמוד כישלון, וההצלחות מתגמלות במיוחד. יש לכם ולהם שתי ידיים שמאליות? לכו לסדנה לבניית ספסל, או לסדנת ציור. תנסו, תיכשלו ביחד תצחקו על הספסל העקום או הציור המכוער, אבל הי, למדתם שצריך לשייף לפני שצובעים, או שצריך לצבוע קודם כל את הרקע. אין לי מושג על מה אני מדברת, אבל הבנתם את הרעיון?

לא פחות חשוב מהתנסויות, שתפו אותם בכשלונות שלכם, לא יכול להיות שהכל מצליח לכם. בטוח ניסיתם בעבודה משהו שלא הצליח, פספסתם את הדד-ליין, קידמו מישהו אחר במקומכם, או רעיון שהצעתם לא התקבל.
הם לא מכירים את החוויות האלה, מבחינתם אתם מצליחנים כל יכולים, ולכן עוד יותר קשה להם להיכשל מולכם ולאכזב אתכם.

לעשות בעצמנו, זה אפילו יותר חשוב מלתת להם לעשות. כי אם אנחנו מבקשים מהילדים שלנו ללכת בדרך הקשה הזו, אז we have to walk the talk. אין לנו שום דרך ללמד את הילדים לעשות את זה בלי לחיות את זה בעצמנו. וזה לא קשור דווקא לכשלונות, הכלי הכי חזק בחינוך הוא דוגמה אישית, לא משנה כמה ננאם, מה שנעשה, זה מה שקובע.

להיכשל טוב: לחגוג כשלונות וללמוד מהם

מסתבר שלא רק אני עוסקת בכישלון ובחשיבות שלו, ויש שאף הגדילו לעשות וחוגגים כשלונות. אחד מהם היא התנועה העולמית Fuckup Nights. התנועה נולדה במקסיקו ב 2012 במטרה לחלוק סיפורי כישלון עסקי בפומבי. מאות אנשים משתתפים בכל אירוע כדי לשמוע שלושה עד ארבעה יזמים חולקים את הכישלונות שלהם. לכל דובר ניתנות 7 דקות והוא משתמש בעשר תמונות. אחרי כל דובר יש שאלות תשובות, וגם זמן לנטוורקינג.
יש גם Fuckup Nights בת"א ובעוד 318 ערים בעולם ב 86 מדינות. כל חודש יש מפגש שבו דנים בכשלונות. רק כדי שנסגור מעגל מתחילת הפוסט, באירוע הקרוב, כפיר דמרי אחד ממייסדי SpaceIL ששלחו את "בראשית" בא לדבר על ההתרסקות.

עוד ארגון שלקח צעד קדימה את נושא מינוף הכשלונות והלמידה מהם הוא Fail Forward ארגון קנדי שיושב בטורונטו המגדירים את עצמם כסוכנות ייעוץ לכשלונות. הם מציעים תמיכה לאנשים וארגונים במטרה לאפשר, להכיר ולהסתגל לכישלון במרדף אחר חדשנות.

ארגונים שישכילו לכונן תרבות ארגונית מאפשרת כישלון, יהיו ארגונים שיצליחו לעשות חדשנות בצורה הטובה ביותר, כיון שחדשנות באופן אינהרנטי מכילה נסיונות שחלקם או רובם יובילו לכשלונות, ארגון שלא יכול להכיל ולאפשר את זה יתקשה לחולל חדשנות.

לא מפתיע שהסוכנות הקנדית בחרה לעצמה את השם הזה. Fail Forward  הוא מונח מעולם היזמות ומתייחס לאיך נכשלים בצורה יעילה, אז הנה כמה טיפים שאספתי לכם על איך להיכשל בצורה יעילה:

  1. בלי חרטות. נכשלתם? אל תתחילו לייסר את עצמכם, למה בכלל עשיתם את זה. תאמינו לי החרטה האיומה יותר זה לתת לרעיונות שלנו למות איתנו בלי שעשינו איתם כלום.
  2. קבלו את המציאות. נכשלתם? תודו בזה. יש שלב שעוד מסרבים להאמין ויש הרבה שכנוע עצמי, והחלק הקשה הוא להתפכח ולהודות בכישלון. אם תקבלו את זה, יהיה קל יותר להמשיך הלאה.
  3. לא להתקרבן. הכי גרוע זה להתחיל להאשים את היקום ואחותו ולהרגיש שזה לא פייר שנדפקנו. זה לא יעיל במיוחד כדי להתקדם הלאה. כשלונות צריך לתחקר (תלמדו מחיל האוויר) תחקיר ורפלקציה הם הכלים היעילים ביותר כדי ללמוד מכישלון ולשנות אסטרטגיה לניסיון הבא.
  4. תתייחסו לכל יום כחוויית למידה. אם נהיה פתוחים לרעיון שכל מה שקורה לנו הוא הזדמנות ללמידה, אז כל דבר הוא שיעור וכישלון הוא המורה הטוב ביותר.

להיכשל טוב

להיכשל טוב: תם ולא נשלם

הפוסט הזה המתין שלושה חודשים וחצי שאכתוב אותו. ב 30 לאפריל כשחשבתי להתחיל לכתוב אותו, ביקשתי שתשתפו אותי בסיפורי הכשלונות שלכם. מבחינתי זה היה ניסוי. מיעוט תגובות היה מלמד אותי על הקושי הרב להודות בכשלונות, אבל שום דבר לא הכין אותי למבול הסיפורים ששלחתם לי בתגובות לפוסט, בפרטי ובהודעות אישיות. כולם בכנות נוגעת ללב וגם עם קצת כאב. מכל השיתופים עלה הרצון לשתף בכישלון כדי שגם אחרים ילמדו ממנו. כל אחד מהסיפורים הללו, עזרו לי לכתוב את הפוסט הזה ולהבין יותר על כשלונות וההתמודדות איתם.

מקווה שלאחר קצת פחות מ 3000 מילים, אתם מרגישים קצת אחרת, אולי אפילו מתחילים להבין שכישלון הוא בסה"כ שכר לימוד, מחיר קטן שצריך לשלם בדרך להצלחה ותתחילו להסתכל על כשלונות כהזדמנויות ללמידה.

ואשאיר אתכם עם תרגיל נחמד שנתקלתי בו בתחקיר לפוסט הזה:

בפעם הבאה שאתם רוצים לעשות משהו ומתלבטים, או שהפחד מכישלון מונע מכם לעשות משהו, תשאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

למה? למה לא? למה לא אני? למה לא עכשיו?

אחרי שעניתם על זה תענו על עוד 2 שאלות:

מה יקרה אם אעשה את זה? מה יקרה אם לא אעשה את זה?

בהצלחה.

אמא רבודה

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

 

יש לכם תגובות?

תגובות