אמא רבודה חוגגת שנה. חשבתי לכתוב פוסט לסיכום השנה, כזה שיתן רשימת מלאי של ההישגים והפעילויות. במקום זה יצא לי פוסט סיכום מסע שבסופו תובנה מפתיעה.
עבור כתיבת הפוסט הזה לא הייתי צריכה לעשות תחקיר, גם לא ראיינתי אף אחד. ובכל זאת, לקח זמן לכתוב אותו. זה התחיל הכי קליל בעולם, מסיבת יום הולדת, מה כל-כך מסובך? נספור כמה פוסטים היו, כמה פרויקטים, כמה מנויים ונחגוג את ההצלחה, שזו המקבילה לעוגה, בלונים וקצת מוזיקה בבלוגוספירה. אבל הרגשתי שזה לא באמת מסכם את מה שעבר על הבלוג ועלי בשנה הזו. ככל שישבתי וחשבתי, נולד לו פוסט אחר בכלל ממה שתכננתי, פוסט של מחשבה ותובנות. פוסט אישי.
אם שרדתם את ההקדמה הזו אתם קוראים נאמנים או חברים טובים. אם למדתי משהו בשנה הזו זה שרוב הקוראים שלי באו בשביל משהו מסויים וכשאני כותבת בקול הזה, הפוסטים יצליחו. למדתי גם, שיש לי קול ייחודי. למדתי שיש לי מה לומר. למדתי לנסות דברים קצת אחרים, וזה לא תמיד מצליח. למדתי לשרוד את זה. בקיצור למדתי המון.
אבל רגע, קפצתי כבר למסקנה, ואנחנו בעניין של סיכום מסע.
אמא רבודה: איך הכל התחיל?
זו היתה תקופה של חיפוש משמעות. תקופת של הבשלת יכולות והבנת חוזקות ורצון גדול לעשות משהו עם כל זה. אחרי תקופה ארוכה של התנדבות אינטנסיבית ב SpaceIL, למדתי דבר או שניים על היכולת שלי להקים דברים מורכבים מאפס, עם מעט מאד משאבים. למדתי על היכולת שלי להניע ולגייס אנשים. למדתי שאני יודעת לכתוב תכניות, הכשרות, לתת הרצאות. למדתי שיש לי תשוקה לחינוך. אז ידעתי שמה שאני אעשה יהיה קשור לחינוך. אבל מה?
ברקע, התמודדתי יחד עם הילדים הפרטיים שלי עם חוויית בית הספר ולמידה, שכולנו היינו מתוסכלים ממנה.
פתאום זה התחבר. בסרטי אנימציה זה הרגע שיש לדמות מנורה מעל הראש.
אם הילדים שלי סובלים מהצורה שבה הם לומדים ואני רוצה לעשות שינוי שקשור בחינוך, מה יותר מתבקש? איך זה לא התחבר עד עכשיו?
או קיי. אבל מה? מה השינוי, מה צריך לעשות? ואיך מתחילים בכלל להתמודד עם המפלצת הזו.
אני אקפוץ אתכם מיד לתשובות שהגעתי אליהן:
- אין לי מושג מה צריך לעשות
- לא יכול להיות שאין מה לעשות
- לא יכול להיות שרק אנחנו סובלים מזה
שלושת התשובות הללו הובילו אותי למסקנה, שאני הולכת ללמוד מה צריך לעשות, אבל אני לא הולכת לעשות את זה לבד, אני הולכת לשתף את כולם בתהליך הזה. לשתף בכאבים, לשתף בחקר ולשתף בממצאים. כלומר הבלוג הזה התחיל בכלל כפלטפורמה לתיעוד תהליך מחקר אישי ושיתוף ידע, וגם למציאת שותפים לדרך.
אמא רבודה: יוצאת לדרך
מי שקרא את הפוסט שלי איך ממציאים פונט? כבר יודע שארוחת ערב אצלנו בבית היא עניין. שם מתקבלות ההחלטות החשובות ונערכים הדיונים המרכזיים. באופן טבעי, הבלוג שעוד לא נולד כיכב בארוחות ערב רבות והמשפחה היתה שותפה לכל התהליך. מבחירת השם, דרך הנושאים וכלה ברמת החשיפה שלהם עצמם בבלוג. הילדים אפילו בחרו בעצמם את הכינויים שלהם: דבר 1 ודבר 2.
האמת שאני נזכרת בתקופה הזו בגעגוע. הבורד וההנהלה של "אמא רבודה" התכנסו לישיבות על ארוחת ערב. אני שיתפתי בקשיים, והמשפחה תמכה. הילדים הרגישו מעורבים, שבאמת שואלים אותם, ובאמת משתמשים בפתרונות שהם נותנים. כל זה בלי לדבר על כל מה שהם לומדים ככה בחינם בלי לשים לב.
אמא רבודה: ההריון
כל זמן בניית הבלוג והכתיבה לפני הפרסום שלו ממש הרגישה כמו הריון. הרגשתי שאני יוצרת משהו חדש, מזינה ומפתחת אותו. מודאגת, לא בטוחה מה צריך לעשות, לומדת וקוראת, ובמשך כל הזמן הזה היצור החדש מוגן ברחם האנונימיות. הוא עוד לא שם בחוץ, הוא רק אצלי. אם נמשיך את ההקבלה, זו היתה תקופה מרגשת שבה כל יום למדתי משהו חדש, ממש כמו אמא בהריון ראשון שקוראת איזה איברים חדשים התינוק שלה מגדל השבוע. כך גם אני משבוע לשבוע. קניתי דומיין, ושירותי אחסון, פתחתי את הבלוג, למדתי מה זה SEO, כתבתי את הפוסטים הראשונים, כתבתי על עצמי, כתבתי על מה אני רוצה לכתוב. אבל בעיקר הדחקתי את הרגע שבו אני אצטרך לפרסם, או אם תרצו להישאר רגע בהקבלה שלי, הדחקתי את הלידה.
אמא רבודה: איזה פחד!
כשהגיע הרגע לפרסם, אני חייבת להודות שספקות ופחד התחילו להתגנב. כל מיני קולות מקטינים בראש. למה שמישהו ירצה לקרוא את זה? מי שם אותי מומחית לכתוב על זה? ולמה אני בכלל עושה את זה לעצמי?!?
כמו כשמגיעים ללידה אי אפשר להתחרט ולסגת, אבל הפחד מהלא נודע עובד שעות נוספות, גם פה זה היה בדיוק אותו הדבר.
אי אפשר להתחרט. טכנית במקרה של הבלוג היה אפשר, אבל החלטתי שזו לא אופציה. נכון שאני מתה מפחד, אבל אני בחורה אמיצה ואצטרך להתמודד עם זה. חוץ מזה מי אמר שלצאת מאזור הנוחות זה קל? אלה בדיוק הפחדים של העזיבה של המקום הנוח, החמים והמוכר, ששום דבר גדול לא קורה בו. אז הנה אני יוצאת אל ההרפתקה אל הלא נודע, והדרך קשה ומפחידה. והפחדים האלה הם בטח כאבי גדילה.
נשמתי עמוק ולחצתי "פרסם"
אמא רבודה: התינוק לומד ללכת
אם חשבתי שהפרסום היה קשה, אז מה שבא אח"כ, גרם לי להתגעגע לחששות הקודמים. אם נחזור לדוגמה שלי (היא כל כך טובה אני מתה עליה) אז אחרי שהילד נולד מבינים שהעבודה רק התחילה, ואם חשבנו שההריון והלידה קשים, כולנו יודעים שמה שקורה אחרי זה, גורם לנו להתגעגע אליו.
אני חייבת להודות שהבלוג התקבל באהדה גדולה, קיבלתי פידבקים מצויינים ומחממי לב, אבל אחרי כמה ימים כשהאופוריה התפוגגה, התחלתי להבין את הדרך הארוכה שעוד יש לי לעשות. הבנתי שבלוג מעוצב יפה עם שני פוסטים שקיבלו תגובות מצויינות, זה כיף, אבל זה לא מספיק, לא בשביל זה התכנסנו. פתאום נלחצתי שייגמר לי על מה לכתוב, והתחלתי לקרוא סטטיסטיקות מפחידות על בלוגרים שלא שורדים את השנה הראשונה. עכשיו התינוק הזה פה, וצריך לגדל אותו, לעזור לו לקום על הרגליים וללכת.
אם נעזוב לרגע את הדוגמה שלי, המשימה שלי עם התינוק הזה שלומד ללכת היתה למצוא את הקול שלי, גם בכתיבה וגם בנושאים שאני עוסקת בהם. להתפקס ולהתמקד במהות אבל להביא מגוון. להיות מקורית בנושאים שאני מביאה,ואם זה נושא חם שכולם עוסקים בו, אז לפחות להביא זווית חדשה, אישית. ניסיתי גם להעז ולצאת קצת מהגבולות המוכרים, וזה לא הצליח וזה בסדר (ברצינות, איך לא אהבתם את הפוסט על הנשים ברהט?!?) למדתי לטעות ולהמשיך.
והתינוק למד ללכת, מפוסט לפוסט הוא התחזק, נוספו קוראים, נוספו תגובות. לפעמים לא הסכמתם איתי, שזה הכי מפרה, כי נוצרו דיונים מעניינים. נוצרו שיתופי פעולה ופרויקטים. האמת שאין דבר מרגש יותר מפרויקט שקורם עור וגידים בעולם האמיתי שנולד מהבלוג.
אמא רבודה לומדת
ועכשיו התינוק הזה בן שנה ולכבודו נכתב כל הפוסט הזה. אתם מכירים את זה שאומרים שכשנולד תינוק אז נולדת גם אמא? אז זה מה שקרה עם הבלוג בשנה האחרונה, ומה קרה לי, לאמא שלו?
אני חושבת שחוץ מכל החוויות המרגשות שעברו עלי השנה בזכות הבלוג וכל האנשים החדשים שנכנסו לחיי, החוויה הגדולה ביותר שלי היא למידה. למדתי אינספור מיומנויות טכניות. למדתי ללמוד את זה לבד. למדתי לבקש עזרה ולחפש קבוצות וקהילות בכל נושא כמעט שיעזרו לי, והיום גם אני עוזרת בהן. אבל בעיקר יצאתי מאזור הנוחות, העזתי וניסיתי משהו חדש.
ואם הרשימה הזו של הדברים שלמדתי נשמעת לכם מוכרת, זה בגלל שלא הפסקתי לכתוב עליה בשנה האחרונה. כתבתי שאלה המיומנויות שהילדים צריכים לרכוש כהכנה לעולם החדש וכדי להיות תחרותיים בעולם התעסוקה העתידי. את כל הדברים האלה אני מחפשת בבית הספר ותוהה איך להקנות לילדים שלי.
במילים אחרות, בלי לשים לב, עברתי אני את השינוי שאני מבקשת מהם לעשות, והם היו שותפים לכל המסע הזה. הם ראו אותי לומדת, למרות שיש לי תואר, אפילו שניים ועוד אי אלו אינספור קורסים, והבינו שכל החיים צריך ללמוד. הם ראו אותי מקימה עסק צד ומטפחת יכולות מגוונות, הם ראו אותי יוצאת מאזור הנוחות, הם ראו אותי מפחדת, ראו אותי מתגברת. הם ראו אותי שמחה בהצלחות, חוגגת ניצחונות ומתמודדת עם קשיים וטעויות.
אני כבר לא זוכרת באיזה פוסט כתבתי את זה, אבל בטוח יותר מפעם אחת, דוגמה אישית היא הכלי החינוכי החזק ביותר. יש לי הרגשה שמהשותפות בחוויה הזו, הם למדו בדיוק את מה שאני מתלוננת שהם לא לומדים בביה"ס.
אז כנראה שאם המטרה שלי ושל הקוראים שלי היא להכין את הילדים יותר טוב לעולם החדש, אנחנו פשוט צריכים להיות בעצמנו אנשי העולם החדש.
קצת אהבה
אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר
עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:
https://www.facebook.com/augmentedmom/
יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.
מלי, מזל טוב!
מדהים שהבלוג רק בן שנה. אני מרגישה כאילו שזה הרבה יותר, ואני מכירה אותו עוד פחות מזה…
לא מפתיע אותי שהבלוג שלך התקבל בחמימות. יש בו שילוב של ענווה מפאת חוסר הידע, נחישות ללמוד ולהתקדם, וניסיון של מישהי שעברה דבר או שניים בחייה. ובטח עוד כמה תבלינים שלא חשבתי עליהם.
מקסים בעיניי שהבלוג שלך עוסק בנושא שקשור למשפחה שלך. לא רק בגלל הדוגמה האישית שדיברת עליה – שהיא ערך מצד עצמו – אלא מפני שבלוג, כמו שאת כבר בוודאי יודעת, תובע השקעת זמן שלפעמים באה על חשבון המשפחה. כל כך הרבה יותר קל להיענות לתביעה הזו כשיודעים שהיא מניבה פירות לאותה משפחה עצמה.
שיהיו לך עוד שנים רבות של הנאה מהבלוג, ושגם אנחנו נזכה להמשיך להנות ממנו!
תודה רבה לאה היקרה!