בשבוע האחרון קראתי אינספור דעות בעד ונגד הסטורי של אווה, זה גרר גם שיחות בבית. זה לא פוסט על שואה, זה פוסט על מה קרה כשניסו ללמד אחרת.

 

אני בכלל עובדת על פוסט בנושא כשלון כחלק מלמידה, וגם הפוסט על המייקרים כבר נדחה הרבה זמן. אבל שיחה בבית העלתה תובנות שקשורות ללמידה והפוסט הזה פשוט פרץ.

במוצאי יום השואה במהלך ארוחת הערב דיברנו עם הילדים על היום שעבר עליהם. הם דיברו על הטקס ועל ההרצאות ששמעו בביה"ס. את ההרצאה הם אהבו כי זה היה סיפור על הצלת יהודי דנמרק ממורה שלהם שנסעה לשם ולומדת את הנושא, אבל הטקס היה משמים.

אני רגילה לשמוע משמים או משעמם בהקשר של בית ספר. אבל טקס? בכל זאת שבירת שגרה עם משהו שלא קורה כל יום, ואני אהבתי טקסים בבית הספר, אז ניסיתי להבין למה גם זה משעמם? מסתבר שהטקסים אותם טקסים כמו שהיו לי בביה"ס, מקריאים קטעים, יש מוזיקה. הטקס אותו טקס. הילדים השתנו. שאלתי איך צריך להיראות טקס כדי שגם אתם תתעניינו בו? טקס שישיג את המטרות שלו עם ילדים כמוכם. התפתחה שיחה מעניינת שבאופן לא מפתיע הגיעה גם ל"סטורי של אווה".

חשיפה וגיבוש דעה

לפני שהבנתי מה הם מרגישים לגבי זה, ניסיתי להבין איך הם בכלל נחשפו לזה. אז לאחד מהם אין בכלל אינסטגרם. הוא מתנגד לרשתות חברתיות כי הוא מנסה לצמצם את החתימה הדיגיטלית שלו ליום שהוא ירצה לרדת אוף גריד (שרק אלוהים יעזור לי מה הילד הזה כבר מתכנן). אז איפה הוא נתקל בזה? הוא אומר שהוא ראה שלט חוצות ענק, הוא מיד הבין במה מדובר אבל הסתקרן וקרא על זה עוד.

לשני יש אינסטגרם, אבל לא פעיל. הוא נתקל בזה בדיון שהמורה העלתה בכיתה. הכיתה שלו היתה חלוקה בקשר לזה. הוא חושב שזה רעיון טוב, שזה מנגיש להם את זה בצורה ובשפה שמדברת אליהם, אבל מספר שהיו בני גילו שחשבו שזה זלזול בזכר השואה (הימור שלי, שומעים מה שההורים אומרים בבית). האנרכיסט נטול הרשתות החברתיות, חושב שזה עצוב שכולם כל הזמן ברשתות החברתיות, אבל אם זה המצב הנתון הוא חושב שהאדפטציה של המערכת לזה היא חיובית. וזה הוביל אותנו לשיחה על למידה.

תגובת הגדולים

לפני שנגיע לתובנות וללמידה, יש לנו קצת מה ללמוד מהילדים גם בקשר למהירות השיפוט. הילדים כמעט ולא התעסקו בזה ובטח שלא גיבשו דעה לפני שהסטוריז התחילו בפועל והם צפו בהם. המבוגרים לעומת זאת, מרגע שהופיע הטיזר הראשון, גיבשו דעה ולא היססו לכתוב על זה תילי תילים של טקסטים שעסקו בחלקם בתלונות על ביזוי זכר השואה, אבל ברובם בתלונות על האינסטגרם ובחירת המדיום.
קראתי טקסטים נוקבים על זה שאנחנו מזלזלים באינטליגנציה שלהם ונצרכים לרדד להם את השואה למסר קל לעיכול. שבמקום שנמשוך את הילדים משם החוצה, הם מושכים אותנו פנימה. שאת השואה צריך ללמוד. לא "להתחבר", לא "לחוות", לא "להנגיש", לא "להרגיש" אלא אשכרה ללמוד. הנוער יסתדר עם זה הרבה יותר טוב מאשר עם הניסיונות הפתטיים "לדבר בשפה שלו". ועוד כהנה וכהנה.

ואז נתקלתי במם הזה שפרסמה אשת השיווק הדיגיטלי תאיר מיטרני. הרגשתי פתאום שבמשפט אחד היא הצליחה להסביר למה אני מתעצבנת מכמויות הטקסט שנשפכו על הנושא. תאיר מספרת שיצרה את התמונה כי כבר לא יכלה לראות כמה "מבוגרים" בני גילה לא מבינים שהם לא קהל המטרה של הפרויקט הזה אז לא באמת אכפת למישהו מה דעתם.

שאלתי את תאיר מה דעתה על השימוש בסטוריז.
"המשפט 'המדיום הוא המסר' שוב הוכיח את עצמו כאילו לא עברו 50 שנה מאז תבע אותו מרשל מקלוהן. ההצלחה של הפרוייקט היתה קשורה לכמה היבטים, הראשונה והכי חשובה התאמת המדיום. הסטורי (ולא האינסטגרם וחשוב לעמוד על ההבדל) הוא המדיום שהצעירים הכי מתחברים אליו, הוא לא מחייב. אני יכולה עכשיו לראות כמה סטוריז, להפסיק בגלל הודעת ואטסאפ ואז להמשיך כאילו לא קרה כלום. בנוסף הסטורי נשאר באויר רק 24 שעות מהרגע שהעלו אותו, זאת אומרת שאנחנו, כמי שרוצים לצפות, חייבים כל הזמן "להתעדכן" מה התפתח בסטורי של אווה. כמו כן, לא רצינו "להישאר מאחור" ושאחרים ידעו מה קרה עם אווה לפנינו, כך ברגע שעלה סטורי ישר צפינו בו."

האמת שכמי שלא חיה את האינסטגרם והסטוריז, זו זווית שבכלל לא חשבתי עליה, סטורי נעלם תוך 24 שעות ואם זה תפס אותי אני חייב להיות מעודכן, זו עוד הוכחה כמה בחרו נכון במדיום הנכון לקהל היעד, וכמה הביקורת שלנו לא רלוונטית. בעיקר כי אנחנו לא מבינים.

נקודה נוספת שהביקורת של מבוגרים מפספסת, ותאיר מזכירה אותה,  היא שזה גרם לחיבור חדש.

"בעקבות הפרויקט הסטורי הפך להיות מדורת השבט החדשה, צעירים התיישבו עם ההורים ועם הסבים והסבתות כדי לצפות יחד בסטוריז של אווה. כל זה קרה כמובן בהובלת הדור הצעיר שהיה צריך להסביר למבוגרים מה זה סטורי ואת כל הפיצ'רים שיש בו. נוצר פה שיח פתוח משני הצדדים, צד אחד הסביר איך זה היה להיות שם והצד השני הסביר על הטכנולוגיה וכך הם יכלו לחוות משהו סינרגי ויותר משמעותי"

לעוד תובנות וכלים בעולם הדיגיטלי, אתם מוזמנים לאינסטגרם של תאיר

 

שינוי כיוון

אחרי שהסטוריז פורסמו, הרוח שינתה את כיוונה. המבוגרים צפו וחוו בעצמם, אבל עיקר השינוי לדעתי הגיע בעקבות הורים שראו את התגובות של הילדים לזה. הם ראו את הילדים עוקבים באדיקות אחרי הסטוריז. מעולם ילדים לא חזרו כך הביתה אחרי אף טקס של יום השואה או אחרי אף פרויקט שואה בבית הספר. פעם ראשונה שהם חוו את זה בתוך העולם שלהם, בכלים שלהם עם חיבור רגשי כזה.

למידה אחרת

יש לי חוב מהפסקה הראשונה. הסטורי של אווה רק התחיל את השיחה אבל רוב השיחה נסובה בסופו של דבר סביב למידה. כולנו מתלוננים כל הזמן שלילדים משעמם בבית ספר. מתלוננים על זה שהצורה שבה מלמדים כבר לא רלוונטית ולא השתנתה כבר 150 שנה. מתלוננים שללמד ידע זה לא רלוונטי וללמוד מספרים או מורה שעומד בכיתה מול תלמידם ומעביר חומר זה פאסה. אבל תראו מה קורה ברגע שנעשה ניסיון ראשון, ניסיון אמיתי ללמד בצורה שונה.

אני מנטרלת לרגע את כל הביקורת שקשורה בביזוי השואה. ורוצה להתמקד לרגע רק בביקורת על השימוש במדיום. בדומה ל "חנוך לנער עפ"י דרכו" יש לנו פה "חנוך לדור עפ"י פלטפורמתו". זה לא כניעה, זה לא ויתור, זה הבנה שצריך ללמד פה בצורה אחרת. לא קצת אחרת, אלא לגמרי  אחרת.
אחר ברמת שימוש בכלים ובשפה שלהם שיוצרים חיבור רגשי, לא זה מה שרצינו? אני כותבת המון על למידה מתוך בחירה ותשוקה ואיך הלמידה נראית כשהוא מגיעה ממקומות כאלה. וזה בדיוק מה שהפרויקט הזה עשה. הם לא התיימרו ללמד אותנו על השואה, לא דיברו פה על תהליכים וסיבות. אבל גרמו לילדים לרצות לעשות את זה, כי יש להם דמות בראש עכשיו שמספרת את הסיפור והם מסוגלים להזדהות איתה.

אני מבקשת מההורים עם יד על הלב לחשוב מתי בשנים האחרונות הילדים שלהם עסקו ביום השואה בצורה כזו? יש ילדים שהתעניינו כל השנים, יש ילדים רגישים שתמיד זה היה עניין בשבילם, אני מדברת לרגע על הרוב האדיש. אלו שביום השואה לבשו חולצה לבנה, כיבדו את הטקס, הבינו הכל וחזרו הביתה לחיים. החוויה שעברו השנה אלו שעקבו אחרי הסטוריז, חצתה את גבולות ההנצחה שאנחנו מכירים. לא עוד שמות חסרי הקשר על קיר ביד ושם. אלא הנצחה בתודעה של הילדים של ילדה קרובה לגיל שלהם שאוכלת גלידה וכנראה היתה מוטרדת מאותם דברים שהם מוטרדים לפני שנטרפו לה החיים. שנקרע להם הלב מדאגה אליה בסטורי האחרון.

פחד משינוי

אז אנחנו מקטרים על הלמידה הקיימת, וכשמביאים לנו למידה אחרת, אנחנו מפחדים ממנה. לא מוכנים לשקול אותה.
זה ניסיון ראשון. אולי עוד צריך לדייק אותו, אולי קיבלנו ניסיון ראשון בנושא טעון אז קשה לנו לקבל אותו. אבל אני מקווה שאחרי שקראתם ואולי תצליחו לנטרל קצת את הנושא הטעון ולהתמקד בלמידה עצמה, נבין כולנו את הכח של זה.

זה מאד דומה לדוגמה של תכנית לימודים שפותחה ע"י מתכנתי פייסבוק ומומנה ע"י מארק צוקרברג ואשתו ויושמה בבית ספר תיכון בקנזס ללמידה עצמית במחשב. עוצמת ההתנגדות של התלמידים והוריהם לשינוי היתה כל כך גדולה עד שהתפתחה למחאה ועד אי הגעה מוחלטת לבית הספר.
אני לא מנסה למכור לכם את התכנית הזו, כנראה שיש בה בעיות, כנראה שבהטמעה היו הרבה בעיות.
אני מביאה את זה כדוגמא לתגובות של הורים ותלמידים לשינוי.
אנחנו עושים משהו באותה צורה כבר למעלה מ-150 שנה. אנחנו לא מרוצים מזה, אבל מתנגדים לכל שינוי. נכון, לא בטוח שהשינוי טוב או עובד, אבל מה שיש עכשיו בטוח לא עובד, אז מה יש להפסיד. אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו ללמידה עמוקה, ובכן, חלק מהעניין הוא ניסוי וטעיה, וכן, גם כישלון (ראיתם איך הרמתי לעצמי להנחתה לפוסט הבא?) אז בואו נתחיל בלתת דוגמה אישית לילדים שלנו בעוצמת ההתנגדות שלנו לרעיונות חדשים, בואו ניתן צ'אנס, אולי זה בטעות יעבוד.

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג: https://www.facebook.com/augmentedmom/ יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות