סיכום החוויות שלי מהנסיעה לשיגור החללית בראשית ובכלל ב SpaceIL. באופן מפתיע, או שלא, זה גם קשור להכנת ילדים לעולם החדש.

טוב, יצא פוסט ארוך, גם בסטנדרטים שלי. עכשיו, אני מכירה את כל חוקי הבלוגרים ואני יודעת שאני אמורה לפצל את זה לשני פוסטים. אבל במקום שתקראו אחד ואז תחפשו את השני ולהפך. חילקתי לכם את הפוסט לשניים. כשתגיעו לחלק ב' תלכו להכין קפה ותחזרו לקרוא. או! שזה יהיה כ"כ מעניין ולא תרצו להפסיק. רק ההסבר הזה האריך את הפוסט ב-50 מילים, אז יאללה, מתחילים.

חלק א' – או איך הכל התחיל. SpaceIL השנים הראשונות

האמת, אין לי מושג מאיפה להתחיל לסכם את החוויה הזו. אבל יש לי כמה שעות המתנה בשדה תעופה, אז זו נראית לי כמו הזדמנות טובה.

איך מסכמים שבוע שהוא שיא של שמונה שנים של עבודה קשה? שבוע שהתחיל במתח גדול, עבר להקלה גדולה ואפילו קצת אופוריה. אני יודעת, אני יודעת, היא עוד לא נחתה. אבל זה לא משנה. כלומר, כולנו נחזיק אצבעות, ונעקוב אחרי המסע שלה והמיקום שלה ונדאג כשדברים ישתבשו, ונקווה שהמהנדסים המעולים יוכלו להתגבר, אבל מבחינתי, מדובר בהצלחה גדולה.

אז חשבתי להתחיל לספר לכם מה עבר עלי במשך השבוע הזה, אבל זה יהיה קשה להסביר את המשמעות של השבוע הזה בשבילי, בלי לספר איך הכל התחיל.

חדשנות בתעשיה האווירית

בשנת 2010 השתתפתי במחנה חדשנות בעבודה. זה היה אי-כנס כזה, שהמשתתפים מייצרים את התוכן ונותנים הרצאות, ובנוסף עושים פרויקט. אני הייתי בצוות הפרויקט, עם אחד, יהונתן וינטראוב. בהכנות למחנה הזה, גם נפגשו יהונתן ויריב, והתחילו לגלגל את הרעיון של השתתפות בתחרות של בניית חללית.

המחנה הסתיים, ונפגשנו כל המשתתפים לפגישת עדכון. ואז יהונתן עלה על הבמה, עם PDF שכלל 3 שקפים. הוא סיפר שהוא נרשם לתחרות בינלאומית לבניית חללית, הוא גם סיפר שהחזון של הצוות הוא להשפיע על לימודי המדעים בארץ ושהם יתרמו את כספי הפרס לקידום החינוך המדעי בארץ ושהם מחפשים מתנדבים.

יש מעט מאד רגעים בחיים שזוכרים אותם בבהירות גמורה, שאנחנו מרגישים שמשהו גדול קורה. וזה היה רגע כזה. עוד באותו ערב כתבתי מייל ליהונתן, שאני רוצה להתנדב. הוא שלח לי איזה לינק להירשם להתנדבות וזהו. באותו זמן היו עסוקים בבעיות שלא יכולתי לעזור בהן, וזה התעכב.

אבל החללית לא עזבה אותי, והרגשתי שאני חייבת להיות מעורבת. ואני יודעת להציק, אז מספיק עם המיילים, התקשרתי ליהונתן. הוא הסביר לי שזה ייקח קצת זמן. לא עזר, רציתי לעזור במשהו. אז יהונתן אמר שהוא זוכר שאני חזקה בלוגיסטיקה והאם אני מוכנה לעזור להם בתכנון אירוע?

בארוררררררר

על האש על גג בת"א

אז מה עמד על הפרק בלוגיסטיקה? רצו להרים אירוע קטן למתנדבים לציון סיום ה-SRR. אני התנפלתי על זה כאילו קיבלתי משימה להקים כור גרעיני ולא לארגן על-האש לחברים על גג בת"א. כזו אני, אין משימות קטנות, מסתערת עם כל הכוח, הלב והנשמה.

זה נשמע לכם שטותי? מתלהב? מסתבר שמכל שטות שאפשר לצמוח ולהתפתח, אם לומדים לפתוח עיניים ולראות הזדמנויות. תקציב לא היה יותר מידי, הספיק רק לבשר. ומה עם כל השאר? מארגנים. בהתנדבות. אז שכנעתי בעל יקב לתרום יין (תודה אייל). הייתם צריכים לשמוע את נאומי הגיוס שלי בטלפון, כאילו מינימום גייסתי עכשיו תורם של מיליונים לחללית. נאומים חוצבי להבות וטלפון מלאי ציונות, רק לעמוד ולשיר את התקווה בסוף. גייסתי גם שף שיבוא עם טאבון ויכין פוקאצ'ות (תודה אלעד), גייסתי תרומה של חולצות (תודה אורנה) ומה אתם יודעים, אפילו בלונים עם הלוגו. הסלט והפונץ' היו עלי, תרומתי הצנועה הראשונה לפרויקט החללית.

עוד רגע מכונן

האירוע הסתיים, היה די מוצלח. ועכשיו הייתי צריכה לפגוש את המייסד השותף השלישי, כפיר, שאותו עוד לא פגשתי עד אז, לפחות לא 1:1 לסגירות וסידורים.
אז נפגשנו בבית קפה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לחקור את כפיר מה המצב, ומתי הם מגייסים אותי להתנדב להנדסה. כפיר סיפר את מה שכבר ידעתי, שזה ייקח עוד קצת זמן.
ואז שאלתי כבדרך אגב, ומה קורה עם החינוך. הוא אמר שהם עוד עובדים על זה וחושבים מה לעשות, ושהחזון שלו הוא שיהיה צוות מתנדבים שיסתובב בכל הארץ וייתן הרצאות לילדים בבתי ספר.
נו, מה הבעיה? התכנית היתה לי כ"כ ברורה בראש, מה צריך לעשות ומה הולך לקרות. האמת, לא יודעת מה גרם לכפיר לסמוך עלי לעשות את זה, הוא הכיר אותי במצטבר, בערך שעה בשלב הזה. אני צריכה לשאול את כפיר מה הוא זוכר מהרגע הזה, אבל אני ממש זוכרת את זה כהבנה שמשהו גדול הולך לקרות. כהבנה שאני צריכה לעשות את זה, שזה מה שאני צריכה לעשות. רק מחשבה אחת קטנה ניקרה באחורי הראש ואותה הדחקתי, אני כבר לא אהיה בצוות ההנדסה של החללית הזו.

בכל הכשרת מתנדבים שעשיתי בהמשך, סיפרתי על הרגע הזה. אני לא יודעת אם זה היה כדי לשכנע את עצמי שעשיתי החלטה נכונה, או שפשוט רציתי לשתף אותם בתחושת השליחות הגדולה שהרגשתי.

 

מקימים את צוות המתנדבים

כשאני חושבת על זה אחורה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי? מה אני יודעת על גיוס מתנדבים? מה אני יודעת על פיתוח תכנים, על העברת הרצאה, על הכשרת מרצים?! מה לי ולעבודה עם בתי ספר? באמת שאין לי מושג, אבל הראש שלי פשוט התפוצץ מרעיונות.

שמעתי את כפיר נותן את ההרצאה כבר איזה פעמיים, אני נזכרת אחורה במצגת הזו, כמה היא היתה בוסרית (סטראטאפ, חלל, פילנתרופי – איזה שקף זה היה!) אבל אז זו היתה ההרצאה הכי מדהימה בעולם, וגייסתי את המתנדב הראשון שלי, גד – בעלי. הייתי צריכה להתחיל איפה שהוא, ואומרים שיותר קל במגרש הביתי.

בשלב הזה צוות המרצים כלל את שלושת המייסדים, גד ואני. היה לי אקסל כזה עם כמה עשרות שורות שבו התחלתי לתעד, מי נתן הרצאה, מתי, איפה ולמי. התחלנו לשבת בישיבות עבודה קבועות כפיר ואני, עשינו איזה יום חינוך עם אנשים מוכשרים שעזרו לנו לחשוב על רעיונות. בסוף הגענו למסקנה שפשוט צריך להרחיב את השורות וצריך לעשות הכשרה למרצים.

איך מכשירים מרצים? חשבתי על קונספט, כפיר זרם, שדרגתי את המצגת, כדי שתספר את הסיפור, הכנתי כרטיסיות, הדפסנו חולצות והכי חשוב גייסתי מתנדבים! את המתנדבים בהכשרה הראשונה הכרתי באופן אישי, את רובם גייסתי בעצמי, חברים מתעשייה אווירית, ויצאנו לדרך. בלילה שלפני ההכשרה הראשונה לא נרדמתי מרוב התרגשות, אז קמתי להכין עוגות, בכל זאת קונדיטורית, אז העמדתי לרשות SpaceIL את כל הכישורים שלי. זה הזמן להתנצל בפני מחזורי ההכשרה הבאים שקיבלו במבה ובפלות, פשוט ההכשרה הראשונה היתה כזו מוצלחת, אז בלילות שלפני ההכשרות הבאות כבר ישנתי טוב.

לאורך השנים

אני מרגישה שצריך להעלות קצת את קצב הסיפור, אחרת לא נגיע לספר על השיגור לפני הנחיתה. אז פאסט פורוורד. אחרי ההכשרה הראשונה, היתה שניה ושלישית ו… שמינית. בסה"כ ב-4 שנים האלו שניהלתי את הצוות, גייסתי והכשרתי למעלה מ-100 מתנדבים, חלקם עדיין מתנדבים בעמותה, אפילו אנשים מההכשרה הראשונה.
לאט לאט צוות החינוך צמח להיות יותר מצוות מרצים, אלא גם פרויקטים ושיתופי פעולה. שיתופי פעולה עם מכון דוידסון, המדעטק, עיריית אשדוד, מרכז דע-גן ועוד רבים וטובים. היו גם פרויקטים רבים בצוות החינוך, קידום נערות למדעים, פרויקט חלו"ם עם אלתא, הכשרות לבני נוער, כתיבת תכנית חינוכית לגנים. בשלב מסויים האקסל של המעקב אחרי ההרצאות היה כ"כ כבד שלקח לו כמה דקות להיפתח, ונהיה כבר ממש קשה לנהל ידנית את מאות ההרצאות ולהפיץ אותן ידנית לעשרות מתנדבים, אז קיבלתי אישור לרכוש רשיונות למערכת CRM. אז במסגרת דברים שלקחתי על עצמי ב SpaceIL ואין לי מושג בהם, גם אפיינתי את המערכת ואת הדו"חות. בכלל זה נהיה עוד משרה. אני מעריכה שבשנים 2012-13 התנדבתי ב SpaceIL כ-20 שעות בשבוע, בקטנה, עוד חצי משרה. נסעתי בכל הארץ לתת הרצאות, פעם בשבוע ישיבת הנהלה במשרדים בת"א, ואינספור פגישות עם כפיר. ו נ-ה-נ-ת-י מכל רגע.

הנה ממש חלק קטן מהחוויות שלי לאורך השנים

ולפעמים החגיגה נגמרת

מתישהוא במהלך 2015, בזמן שיחת טלפון רגילה לחלוטין עם כפיר, אמרתי לו שאני חושבת שצריך למצוא לי מחליף. תכלס הפתעתי את עצמי. כי זה נשמע צעד גדול, ואם לא לחשוב עליו לעומק, לפחות לתכנן מה להגיד לכפיר. אבל לא, פשוט אמרתי תוך כדי שיחה. באותה גחמה של שניה שהיה ברור לי שאני עושה את זה ומה צריך לעשות, החלטתי שצריך להפסיק. הרגשתי את זה. ההסברים באו אח"כ.
הרגשתי בשלב הזה שהצוות הוא מכונה משומנת, יש הכשרות קבועות, יש מערכת ניהול, יש צוות מגובש ושזה כבר הרבה זמן עובד טוב. נהניתי מההקמה, נהניתי לגרום לזה לקרות יש מאין, ללא משאבים, אהבתי את זה שלקחתי את החזון של המייסדים שהזדהיתי איתו מאד, והפכתי אותו להיות ממשפט באתר אינטרנט או במצגת, למציאות. הרגשתי שבשלב הזה, מישהו יכול לקחת את זה ולהמשיך מפה, ולי אין תרומה משמעותית בלהמשיך את זה. כפיר הגיב בצורה מושלמת, דאג והתבאס מזה שאני הולכת, אבל הבין (הוא גם ידע שאני לא אנטוש ושאני אכשיר את המחליף שלי ואת המחליפה שלו ואת המחליף שלה ואת המחליפה שלו) וכמובן שהמשכתי לתת הרצאות, אפילו עכשיו היה לי יותר זמן לזה. היה גם שלב שניסינו לבנות בורד חינוכי, וגם זו היתה חוויה מלמדת. אבל ב-4 שנים שמאז ועד לשיגור, בעיקר נתתי הרצאות וכמובן המשכתי לגייס מתנדבים. כמעט אין הרצאה למבוגרים שנתתי ולא באו אלי אחד או שניים בסוף ושאלו אותי איך אפשר להתנדב. ואיפה לא הרציתי: גני ילדים, בתי ספר בכל הארץ מכיתות א'-יב', בטקסי סיום, בהשלמות לקורס קצינים, במועדוני בוגרים, לעורכי דין, בקריה למחקר גרעיני (כן כן נסעתי עד למפעל טקסטיל בדימונה) בפנימיות לנערות, במכינות קדם צבאיות, במעונות לנוער בסיכון, בסלון של מישהי. נתתי הרצאות על במות גדולות מול אודיטוריום של מאות אנשים, וגם נסעתי מאשדוד לנתניה ונתתי הרצאה ל-5 נערים. אני אגלה לכם בסוד שאני עושה את זה באותה התלהבות, אנרגיה, ופאתוס. והשנים עברו, עוד הרצאה, ועוד מקום, מפיצים את הבשורה.

אז הנה חלק (ממש ממש קטן) מההרצאות שנתתי לאורך השנים, גם אחרי שהפסקתי לנהל את החינוך

חלק ב' – השיגור, או הסיבה שבאמת התחלתי את הפוסט הזה.

מתקרבים לשיגור

אני אגלה לכם סוד. כשיצאנו לדרך, במצגת הראשונה שלי היה כתוב שהשיגור ב 2012, אח"כ אמרנו 2014, 2015 ו16 ו-17 וכשכבר היה כתוב במצגת סוף 2018, זה כבר התחיל ממש להרגיש אמיתי. היה ברור שאני נוסעת לשיגור. לא ידעתי איך? מה? עם מי? יש אירוע? מארגנים משהו? לא יודעת. פשוט ידעתי שאני אהיה שם ואצפה בטיל הזה, זה לא שינה לי אם זה יהיה מתוך אתר השיגור או מגבעה נטושה ממול. אני לא חושבת שלקחתי החלטה כזו, או שאפילו התייעצתי עם גד, זה כנראה היה פשוט ממש ברור.

במשך כמה שבועות חפרתי לכפיר. מה קורה? מה קורה? מה קורה? לא ידעתי אפילו למתי להזמין כרטיס טיסה. וקצת התחלתי להתחרפן מזה. ואז יום אחד חבר שאל אותי, תגידי, מה קורה עם השיגור, אז אמרתי לו אין לי מושג, מחכה לתשובה כל יום. פתחתי את הטלפון וראיתי שכפיר הוסיף אותי לקבוצה שנקראת "בדרך לירח". לא, זה אין לתאר, איך שהדברים קורים בסיפור הזה. OMG! זה קורה.

ואז עברתי לשגע את סוכנת הנסיעות המסכנה.

יאללה טסים

השבועות שלאחר מכן היו שבועות של התרגשות ומתח. מצד אחד כל רגע משהו מדהים קורה, משנעים את החללית לנתב"ג, היא טסה, היא נוחתת, היא מורכבת על המשגר, בדיקות, מכניסים קפסולת זמן, מסיבות עיתונאים, מתחילים לדבר על זה בתקשורת. מצד שני התאריך זז כל הזמן, ולא יודעים מתי זה בטוח יהיה, לכמה זמן להזמין כרטיס, יש לי מספיק ספייר לדחיה? תארו לכם אני טסה וכל הבלגן, בסוף גם לא רואה את השיגור??? ימים מבלבלים עברו על כוחותינו. עליתי על הטיסה. בדרך לשם קיבלתי מפית לשים מתחת לכוס המים בטיסה, ואהבתי את מה שכתוב שם החלטתי לצלם (וגם לקחת את המפית) כי זה תזכורת יפה לאיך שכל החללית הזו התחילה בפגישה על הבר ושרטוטים על מפית. כשהראית לכפיר, הוא אמר לי בשקט שזה לא היה על מפית אלא על דף משבצות. מי הולך לבר עם דף משבצות? מי?

 

פלורידה ארץ השמש

נחתתי בפלורידה יום לפני השיגור. זה לא היה דומה לשום נסיעה שלי לחו"ל. לא עניין אותי המקום החדש, לא רציתי ללכת לאף מקום, רציתי לדעת מה קורה עם השיגור, הוא בזמן? מה תחזית מזג האוויר? מה הסיכויים? אז אמרו שיש קצת עננים ויש 80% סיכוי לשיגור. מה? זה אומר שיש 20% סיכוי שלא!  מי שמכיר אותי יודע שמתאים לי להתמקד ב 80% שכן, אבל לא הפעם.

ביום שנחתתי היתה אמורה להתקיים בערב מסיבת עיתונאים 24 שעות לפני השיגור. רציתי להשתתף, לא היה ברור אם נוכל להיכנס, ועכשיו צהרים, מה לעשות? להמתין פה גמורה מהטיסה? לנסוע ולחזור? החלטתי לנסוע למלון 90 ק"מ ואז להתקלח ולחזור 110 ק"מ. בקטנה. היו לי 110 ק"מ לחשוב, מה קורה אם לא מכניסים אותי למסיבת העיתונאים הזו, וסתם נסעתי עד לפה.

מסיבת עיתונאים

הגעתי למלון בו התקיימה מסיבת העיתונאים. מכירים את זה שהכל באמריקה גדול?  אז זה לא בדיוק מלון, זו קריה קטנה, ומהחניה ללובי צריך לקחת אוטובוס, יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות פשוט. החלטתי להתמודד עם כל בעיה בזמן שלה. לחנות, למצוא מאיפה השאטל יוצא (זה נשמע לכם טריוויאלי? זה לא) למצוא איפה מסיבת העיתונאים (נשמע פשוט? אני חשבתי שזה *ה* אירוע המרכזי, היו שם עוד 2 מסיבות עיתונאים וכנס בגדלים מפלצתיים, מסיבת העיתונאים שלנו היתה הלאה הלאה בהמשך במסדרונות) ואיך אני אכנס לשם? את הדאגה הזו השארתי לסוף, קודם כל נמצא לאיפה צריך להתפלח.

איך שחניתי, אני רואה מולי פיק אפ טראק כזה וממנו פורקים ציוד בחור ובחורה. בשלב הזה עוד לא הבנתי מה הגודל העצום של המקום שהגעתי אליו, ובראש שלי השיגור שלנו הוא מרכז העולם, אז שאלתי אותם אם הם יודעים איפה מסיבת העיתונאים של spaceX. למזלי הרב, הם בדיוק בדרך לשם. הם אמרו שאין להם מושג, אבל שנמצא יחד את המקום. יאללה מגניב.

תוך כדי השיחה החביבה, אני קולטת שהם פורקים ציוד צילום. מסתבר שהם עיתונאים עצמאיים שבאו לעשות גיג לדיסקברי. מה?! איזה מלאך שלח אותם אלי? אז שאלתי אותם איך נכנסים לשם? צריך תעודה ולהיות ברשימה של SpaceX. טוב אני לא ברשימות… נראה… בנתיים לא היה נעים לי שהם עובדים ואני ממתינה להם ושאלתי אם אפשר לעזור, וככה, סוחבת ציוד צילום עלי נכנסתי כחלק מהצוות של דיסקברי. מה אני לא? בדיעבד לא בדקו את הרשימה. אבל אני הייתי מאד מרוצה. מה גם שהשניים האלה נהיו חברים שלי, על כך בהמשך.

הכל באירוע הזה היה מרגש. זה מזכיר לי שכשהייתי ילדה קטנה, הייתי אוהדת של קבוצת כדורגל (כן, יש בעיה?)  בשנה מסויימת הם לקחו אליפות ואני הגעתי לעיר שהיתה מקושטת לכבוד חגיגות האליפות. כל שלט רחוב, כל ברכה, כל אוטובוס שעבר עם שלט של הקבוצה, ריגש אותי בטירוף, הרגשתי חלק ממשהו גדול, הרגשתי שפה זה קורה!. נזכרתי בהרגשה הזו במסיבת העיתונאים. לערב אחד חזרתי להיות הילדה הקטנה שכל העיר חוגגת אליפות לקבוצה שהיא אוהדת. איך שנכנסנו: היי! הנה הלוגו של SpaceIL! מתקדמים עוד קצת במסדרון: הי! SpaceIL+SpaceX. נכנסים, המצגת ברקע: putting the Israeli flag on the moon! דגל ישראל! לוגו של תע"א. כל סמל, משפט, פרצוף מוכר ריגשו אותי כמו ילדה קטנה. פתאום ראיתי עיתונאים מערוץ 11,12,13 מראיינים את כפיר, והיה מרגש להיות מאחורי הקלעים של הדבר הזה. עזרתי לחברים החדשים שלי מדיסקברי להתארגן והתחלנו.

העברתי את מסיבת העיתונאים בפייסבוק לייב, ואיזה שוק! בארץ 3 בבוקר ואנשים צופים ומגיבים.

מתי באמת ההתרגשות יצאה החוצה, וזה לא היה רק ילדה קטנה מתרגשת בלב, כששמעתי את השאלות של העיתונאים על המשימה החינוכית (גו i24 News  !) אני לא יודעת איך להסביר לכם, מה זה אומר לשמוע שאלה מעיתונאים זרים על המשימה החינוכית שהקדשתי לה את ה-8 שנים האחרונות. דמעות בעיניים.

ואז בא לי מישהו ואמר לי: תעלי! הם שואלים על חינוך, וחינוך זה את ואת גם מתעשייה אווירית. ממש לא, ממש אני לא נדחפת לבמה הזו עכשיו. כפיר עושה עבודה מצוינת בלהסביר על החינוך. ואני? טוב לי פה, שורה ראשונה להצגה הכי טובה ביקום.

לפני שנפרדתי מהחברים החדשים שלי, החלפנו פרטים, ונפרדנו. ואז… אז חיכו לי 110 ק"מ של נהיגה, אחרי נפילת המתח של כל ההתרגשות. בואו נגיד שכל הדרך נתתי לעצמי מכות על הראש וסטירות כאלה קטנות כדי להגיע ערה למלון.

יום השיגור

בבוקר של השיגור, התעוררתי מוקדם מידי. שילוב של ג'ט לג והתרגשות של ילד ביום שיוצאים לטיול שנתי ומתעוררים לפני השעון. אוף לא היתה לי סבלנות לכלום. רק להגיע, ושזה יקרה. היום. בלי עיכובים. בלי הסיפורים שכל מי ששמע שאני טסה לשיגור טרח להדגיש לפני, כי אני לא יודעת. "את יודעת שכבר קרה שעצרו את הספירה לאחור כשזה על הטיל, כן?"
אויש תנוחו.
הגעתי לקנדי ספייס סנטר. מה אני אגיד לכם, זה מקום שבאופן נורמלי, אני אמורה לעוף עליו ולהנות מכל רגע, לא היתה לי סבלנות לכלום, סתם הסתובבתי מסביב חסרת מנוחה, באמצע גם התראיינתי לערוץ 11 שייבשו אותי על הקו, כי אופיר פינס בדיוק עלה לשידור כדי לדבר על משהו שקשור לבחירות, טוב זה העביר לי את הזמן לפחות.

יאללה שיגור!

אז כבר נהיה ערב והחשיך, כולם בטור מופתי בדרך לאוטובוס, 20 דק' נסיעה לאתר. מגיעים, מקבלים מזכרת וארוחת ערב קטנה. ואז צריך לתפוס מקום. מסתבר שבנתיים תפסו את כל המקומות הראשונים. אבל אתם באמת חושבים שהגעתי עד לכאן כדי שמישהו יעצור אותי? שמתי את החצובה עם המצלמה והלכתי לחפש את החברים. היינו חבורה לא קטנה, ורציתי שנעמוד יחד. שיהיה עם מי לצעוק ולחלוק את כל ההתרגשות הזו. שיהיה עם מי לקפוץ ולהתחבק. עשיתי כמה ניסיונות נואשים בקבוצת הוואטספ לכנס את כולם. לא הלך. אז בנתיים קראתי את תפילת הדרך לחללית. מאז הואשמתי בהדתה של החללית, מן העבר השני אמרו לי שגם דתיים לא ממש מרוצים, עקב חוסר הדיוק ההלכתי. אבל רוב האנשים פשוט הבינו, והתרגשו יחד איתי.

ואז היו לי כמה דק' בשקט לבד עם עצמי, בחושך (יצא לי פולני) עם אנשים זרים סביבי ואני בוהה בטיל שמולי שעוד רגע הולך לעשות היסטוריה ולקחת גם את החלומות הפרטיים שלי לחלל. ואז פתאום בלי שום התראה מוקדמת, אצלנו לא שמעו את הספירה לאחור, הדבר המטורף הזה המריא. גדול ועצום בדיוק כמו שדמיינתי, בדיוק כמו שאמרתי 8 שנים בהרצאות, טס לו למעלה מול העיניים שלי. ומרעיד את כל הגוף. ואני משדרת את השיגור בפייסבוק לייב, ותכננתי להסביר מה קורה בכל שלב, פתאום קלטתי שאני לא מדברת, פשוט בוהה בהלם בפלא, עד שהפך לנקודה קטנה שכבר לא יכולתי לראות. ואז רגע לפני שהתחלתי להתקפל, ראיתי בצד שמאל למטה על המים, ירח כתום, ענקי, מתחיל לזרוח. אנחנו בדרך אליך חבוב.

 

יאללה בלגן חוגגים!

סוף סוף אפשר קצת להתחיל להנות מפלורידה. לא רק שהשיגור קרה, והצלחתי לראות, הוא קרה על הדקה! בלי שניה של עיכוב וגם בהצלחה. בחניה עוד הספקנו לשמוע שהיתה הפרדה מוצלחת.

חיפשנו לאיפה ללכת לחגוג, כי האמריקאים לא ידעו לעכל 20 איש שפתאום מגיעים אליהם. בסוף הגענו לאיזה בר ספורט על ה cocoa beach והרמנו כוסית להצלחת החללית, בעוד 24 שעות אני אקבל את התמונות האלה מהארץ, כי היה שם עיתונאי שצילם אותנו חוגגים, וזה היה בחדשות יום שישי.

בין החוגגים פגשתי כמה מדענים ממכון ויצמן שעבדו על המשימה, שמבחינתי זה אירוע מרגש. מסתבר שכמה בירות לא פוגעות ביכולת שלי לחפור להם על המשימה ולשאול שאלות. כדי להמשיך את החגיגות, הם גם הזמינו אותנו לברביקיו אצלם למחרת בערב. שם פגשתי את קתרין, ושוב רק לאחר בירות, יין וקוקטייל גיליתי שהיא המהנדסת מ UCLA שפיתחה את המגנומטר שעל החללית. ושוב, זה לא הפריע לי לחקור אותה. בכל זאת, כבר מספר שנים טובות אני מספרת לילדים על המגנטומטר, ועכשיו יש לי הזדמנות לשבת עם מי שפיתחה אותו, שמחה גדולה!

עוד חוויה קטנה לסיום

למחרת, ביום האחרון שלי שם כתבה לי מרי-ליז החברה החדשה שלי (העיתונאית שפגשתי בחניה, זוכרים?) קבענו להיפגש, היא באה עם ראיין, וישבנו על החוף. הם סיפרו לי שהלכו לאסוף את הציוד שלהם יום למחרת השיגור ושיש להם צילומים מדהימים.

בפגישה הזו למדתי שהם בני זוג, שהם "רודפי שיגורים" ומסקרים את תעשיית החלל והשיגורים. הם עיתונאים עצמאיים ובנוסף ראיין מלמד צילום ומארי-ליז מפתחת אתרים. הם גרים בקרוואן נייד ובטבע והם חמודים ממש. דיברנו על חלל ועל חינוך והיתה שיחה מדהימה. הם שאלו אם ארצה להתראיין. האמת שהתלבטתי, לא ידעתי איך זה יצא ובאנגלית. אז מארי-ליז אמרה שזו פשוט תהיה שיחה, כמו שעשינו עכשיו.
אז לסל החוויות של הנסיעה הזו אפשר להוסיף את הראיון הקצרצר הזה שיום אחד יופיע ב discovery channel ובנתיים האודיו שלו התווסף לפודקאסט ב Planetary Radio (OMG!) בפרק שהוקדש לבראשית ובו התארח המהנדס הראשי יואב לנדסמן. אני כמובן, דיברתי על חינוך. מוזמנים להאזין:

מארי ליז ואני עדיין בקשר והיא שואלת על כל תמרון, אני ממש מרגישה שמצאתי שני חברים חדשים.

סוף דבר

זה התחיל מפוסט לשיתוף חוויות השיגור שהתחלתי לכתוב בהמתנה לטיסה חזור, והפך להיות סיכום 8 שנים וחתיכת מסע, אותו אני מסיימת בגובה עשרות אלפי רגל בטיסה חזרה הביתה מנסיעת עבודה אחרת, כי בדרך הוא נזנח קצת.

אז שיתפתי אתכם כי הבטחתי לשתף בחוויות והבלוג שלי הוא הפלטפורמה לזה, אבל אני חושבת שהוא לא מנותק מהנושאים בהם אני עוסקת בבלוג.

בואו נתחיל מזה, שהחוויות ב spaceIL ההסתובבויות בבתי ספר והעיסוק בחינוך הם הכר הפורה עליו צמח הבלוג שלי ונולדה אמא רבודה.

אני חושבת שהמסע הזה לימד אותי הרבה על עצמי. אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לאישי מידי (מאוחר מידי כבר לזה לא?) אבל אני חושבת שהחוויות האלה לימדו אותי מה אני מסוגלת לעשות, אני משתדלת להימנע מקלישאות, אז אני לא אכתוב "הכל!" אבל זה לימד אותי שאני מסוגלת להרים דברים גדולים יש מאין, לגרום לדברים גדולים לקרות ולסחוף אחרי אנשים.

מה שיפה בכל זה, זה שהילדים שלי ליוו אותי בכל המסע הזה

התחלתי כשהם היו בכיתה א' ושיגרנו את החללית כשהם בכיתה ט'. בשנים האלה הם ראו את אמא שלהם עובדת קשה בשביל משהו שחשוב בעיניה (כן לפעמים גם על חשבונם) הם באו איתי להרצאות וגם לאירועים. הם ראו אותי לומדת דברים חדשים ומתמודדת עם דברים חדשים. הם ראו אותי מכניסה את עצמי במודע לאתגרים האלה, לפעמים גם נכשלת, אבל בסוף צומחת.

כבר כתבתי לא פעם שהכלי החינוכי החזק ביותר שאני מכירה הוא דוגמה אישית. אני מקווה שמה שהם לקחו מהמסע הזה הוא:

• להעיז ולהאמין בעצמם ולחלום ולהגשים דברים גדולים.
• לצאת מאזור הנוחות – אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
• אף פעם לא להפסיק ללמוד – lifelong learning

ובקשר לנקודה האחרונה, לא ללמוד עוד תואר, לא עוד תחום דעת. ללמוד מיומנויות, ולפתח יכולות. אפילו כתבתי על זה בפוסט הקודם מיומנויות המאה ה-21

אז תם ולא נשלם. בראשית בדרך לירח. ב 11 לאפריל עושים היסטוריה והופכים את ישראל למדינה הרביעית על הירח. את ההיסטוריה שאני עבדתי עליה בשנים האחרונות ייקח עוד כמה שנים לראות בדמות אימפקט חברתי לאומי, ע"י הגדלת מספר הילדים שיבחרו בלימודי STEM

האם בחרתי נכון שהשקעתי בחינוך ולא בהנדסה? ימים יגידו.

 

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות