בשבוע שעבר הוזמנתי לסיור בלוגרים ועיתונאים ברהט לכבוד לילות רמדאן. היה כל כך מרתק, מאלף וטעים שעוד באותו שבוע נסעתי לשם שוב עם המשפחה. באתי לסיור אוכל ותרבות וקיבלתי שיעור במוביליות חברתית.

אז בשבוע שעבר הוזמנתי להשתתף בסיור בלוגרים ועיתונאים ברהט. הסיור סקרן אותי מאד, אבל חשבתי שאין לי מה לעשות שם ושהסיור מיועד לבלוגרים שכותבים על טיולים, אוכל וצילום. מכיוון שאני פועלת תחת ההנחה של להגיד "כן" כמעט להכל, אם אין לי סיבה מספיק טובה להגיד "לא" אז יצאתי לסיור.
בימים שקדמו לסיור וגם בהתחלה כשהסתובבבנו, חשבתי לעצמי שאני חייבת לכתוב על הסיור והחוויה, אבל אני עוד לא יודעת איך ומה? לתאר את הסיור,  האוכל והחוויות? יש בלוגרים שעושים את זה טוב ממני. איפה הזווית שלי? איפה הסיור הזה פוגש את הנושאים שמעסיקים אותי.
אז כנראה שהנושאים האלה אכן מעסיקים אותי, כי לא הרבה זמן לתוך הסיור, תוך כדי שאני לומדת להכיר את הרקע ההיסטורי והתרבותי ואת האתגרים של הקהילה, היה כבר ברור איך הפוסט הזה הולך להיראות.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, ידעתי שהוא יתאר את מסע החקר שלי בהכנת הילדים לעולם החדש, היה ברור לי שחינוך זה חלק חשוב מזה, וכתבתי כבר ביום הראשון בדף "על מה אני כותבת" שאני מאמינה שחינוך הוא כלי עוצמתי למוביליות חברתית. והסיור הזה איפשר לי לקבל שיעור הלכה למעשה איך זה נראה כשאנשים עושים את זה בשטח, איך זה נראה כשזה מגיע ממצוקות וקשיים ואתה רוצה להכין את הילד שלך טוב יותר לעולם. איך המטרות שלי ושל האימהות שפגשתי הן זהות, למרות הבדלים כל כך רבים, ואיך, בסופו של דבר, גם הן רחוק שם במדבר הגיעו לאותו פתרון.

תנו לי קצת לבלבל אתכם עם עובדות

אז לאן הגעתי? מבחינתי רהט זה שלט שהייתי חולפת פניו בכל פעם אחרי שהיו אוספים אותי בצומת קמה בנסיעות דרומה, לכן הופתעתי לגלות שמדובר בעיר של כ 70,000 תושבים השניה בגודלה בנגב אחרי באר-שבע, והעיר הערבית השניה בגודלה בארץ אחרי נצרת. אבל היא שניה לנצרת רק באופן זמני, ולפי קצב הגידול הולכת לעקוף אותה מאד בקרוב. ברהט יש 35 לידות בשבוע. קחו לכם שניה לחשוב על המספר הזה, כל שבוע נוספת כיתה חדשה למערכת החינוך בעיר. בכלל זו עיר מאד צעירה 65% מהתושבים הם מתחת לגיל 20, מה שאומר שמערכת החינוך בעיר היא מפלצת מאתגרת של 33 בתי ספר שמאכלסים 27,000 תלמידים. ואם דיברנו על ילודה, ברהט יש 90 גני ילדים, וחסרים להם עוד 60. אני לא בטוחה איזה נתון מהמם אותי יותר. רהט משתייכת לאשכול סוציו-אקונומי 1 ותושבי העיר מחפשים את פריצת הדרך בנושא החינוך. כיום אחוז הזכאות לבגרות עומד על 40% והם מאד היו רוצים לשנות את זה. בכל השיחות שלי הופתעתי לגלות עד כמה הנושא הזה מטריד אותם, יש להם תודעה הולכת וגוברת ומשפחות מבינות שהבסיס להשתלבות בחברה הישראלית הוא דרך חינוך והשכלה.

הכנסת אורחים

הגענו לרהט בשעת אחה"צ והתכנסנו במתנ"ס שם קיבלו אותנו המארחים שלנו. לילות רמאדן הוא פרויקט של קסם המדבר בשיתוף עם משרד החקלאות ופיתוח הכפר והרשות לפיתוח הנגב. מעבר לפיתוח התיירות, חשוב להם מאד לשנות את התדמית של רהט. לאחר דברי פתיחה פגשנו חלק מהנשים שיארחו אותנו בהמשך, חלקן פגשתי בסיור בשבת כשחזרתי עם המשפחה ואת סיפורן אביא בהמשך.
את הסיור שלנו הדריכה אלהאם אלכמלאת שמעבר לזה שהיתה מדריכה מצויינת, יש לה גם סיפור חיים מדהים ובאופן כללי היא חתיכת גיבורת על, היא והחברות שלה שנפגוש בהמשך.
התחלנו בהליכה לכיוון השוק בו החנויות כבר החלו להיסגר, אנשים הולכים הביתה לקראת סגירת הצום והכנת סעודת האיפטאר. ביקרנו באחרוני הדוכנים הפתוחים שעוד מכינים את הקטאייף לסעודת הערב. משם המשכנו לחנות תבלינים, חיפשתי מאד מה להביא הביתה לבן זוגי הבשלן, רציתי משהו מיוחד, ולא סתם עוד פפריקה או כמון. מצאתי תבלין חמצמץ שעשוי מלימון פרסי טחון, הילדים כבר הספיקו לקבל אורז עם התבלין החדש לארוחת צהרים ומרוצים מאד. מזה חששתי. עכשיו אצטרך לחזור לשם לקנות את התבלין. כשחזרתי לשם בסיור בשבת, החנות היתה סגורה, אבל לפחות נרגעתי שאני יודעת איך להגיע לשם. החנות הזו גם סיפקה תגלית חדשה ומעניינת של לבנה מיובש בגושים בצורת חרוט שנקרא "עפיק" בעיקרון אמורים להמיס את זה במים חמים ולקבל לבנה, אבל אנחנו גירדנו אותו בארוחת ערב על סלק והיה פשוט מעדן.
התחנה הראשונה שלנו בבתים שאירחו אותנו היה ביתה של ג'ולייט, שם למדנו איך מכינים קטאייף, כל אחד התנסה במילוי עם המלית המועדפת עליו, טיגון ואכילה של המעדן כשהוא עדיין חם. משם המשכנו בסיור ואת ארוחת האיפטאר הוזמנו לאכול בביתה של ג'מלאת. תוכלו לראות בתמונות את השולחן העמוס במטעמים כמו מקלובה, מלוחיה וסלטים. לראשונה בחיי נתקלתי בסלט שעשוי מאבטיח ננסי שצולים אותו על האש כמו חציל, מפתיע.
לאחר הארוחה הלכנו לביתו של מחמוד אבו גאנם, אמן שסיפר את סיפורו האישי.
במהלך הסיור פגשנו אנשים שמאד הסתקרנו מהסיור והקבוצה ושאלו את אלהאם מי אנחנו, וברגע שהם שמעו, הזמינו אותם לארוחת ערב בבית שלהם. שמעתי הרבה על הכנסת האורחים הבדואית אבל לפגוש תוך פחות משעה שני אנשים ברחוב שמזמינים בשיא הכנות ומכל הלב קבוצה של 35 איש לארוחת ערב, זו חוויה אחרת לגמרי.

לוקחים את גורלם בידיים

במהלך הביקור השני שלי ברהט, המדריך שלנו היה מג'ד אלכמלאת, ממנו למדתי על עוד אתגרים של רהט והאוכלוסיה הבדואית. הוא סיפר לנו על ילדותו בכפר אום אל חיראן שלצערו מוכר לישראלים בנסיבות לא משמחות. הוא סיפר שכילד בגיל 7 היה צריך ללכת לבית ספר שמרוחק 7 ק"מ מהבית. הליכה של 14 ק"מ הלוך ושוב לביה"ס  כל יום. מבחינתו, האדם העשיר ובר המזל ביותר היה מי שהיה לו חמור. את המעבר לרהט הוא מתאר כקושי תרבותי מאד גדול. הוא מכנה את המעבר מחיי הנוודות לחיי קבע "עליה פנימית" רק ללא סל קליטה. לקחו אוכלוסיה שרגילה לחיות באוהל והכניסו אותם לבית עם 3 חדרים. כל חדר בגודל של האוהל הקודם, ישר חשבתי: "איזה יופי שעכשיו מרווח להם" ממש שניה לפני שהוא סיפר שעקב מצוקת הדיור גרים בבית כזה 70-80 נפשות. המעבר לחיי העיר גרם לשינוי עמוק במעמד הנשים. האישה שהייתה בחיי הנוודות המנוע של הבית, אורגת את האוהל, עוסקת בחקלאות, רועה את הצאן, מנקה מבשלת וכמובן יולדת, הפכה בחיי הקבע לכלואה בין קירות ביתה.
מג'ד סיפר שהוא וחבריו בני דור הביניים שחוו את המעבר מהנוודות לחיי קבע, רצו שינוי עבור הילדים שלהם. הדור שלהם היה עסוק בהישרדות מה לאכול ואיפה לישון, אבל עכשיו הגיע הזמן לתכנן את העתיד, ולדאוג שהוא יהיה טוב יותר עבור הילדים. מבחינתו לא מספיק לדאוג לבדואים רק למגורים, אלא גם לתשתיות. הם רוצים היכל תרבות, הם רוצים תיאטרון. הבריכה הראשונה ברהט תיפתח רק עוד חודשיים, וגם טיילת עם שבילי אופניים ומגרשי ספורט. הם הבינו שהם צריכים לדאוג לשינוי העתיד ושהם חייבים שיתופי פעולה כדי לעשות זאת. ולכן בשנת 2000 הקימו את עמותת צעד קדימה כדי לפעול לקידום החינוך ושיפור המצב החברתי ברהט.
אין דבר יותר מעצים ונותן השראה מאוכלוסיה שלוקחת את גורלה בידיה. הם חשבו שנכון אנחנו מקופחים, נכון המדינה והרשויות לא עושים את שלהם, אבל אנחנו גם צריכים לעשות בשביל עצמנו.

מאיפה מתחילים?

מי ששם לו למטרה לעשות שינוי חברתי ברהט, ידיו עמוסות בעבודה. ולכן מיפו בעמותה את היעדים הבאים: בשלב ראשון לדאוג לנשים בשלב שני לדאוג לילדים והמטרה השלישית היא בני הנוער. מה שמעורר השראה בעיני שהם החליטו קודם לדאוג לנשים. האינסטינקט הוא בד"כ להשקיע בדור העתיד, בילדים ונוער, אבל פה הבינו שאם הם יעצימו את הנשים זה יעזור לקדם את כל השאר. הם הבינו מהר מאד שהסוד הוא לקיים שיתופי פעולה רבים ככל האפשר.
הם פעלו להקמת אזור תעשיה משותף יחד עם מועצה אזורית בני שמעון ולהבים, דבר שפתח 2200 משרות חדשות שמהן 40% עובדות בדואיות. דבר זה תרם להורדת האבטלה מ 38% ל-11% תוך 3 שנים.
יחד עם משרד החקלאות והרשות לפיתוח הכפר הם דואגים לפיתוח התרבות ויצירת שפה, מפתחים את התיירות ודואגים להביא סיורים מהארץ ומהעולם.
בשיתוף עם עמותת ידיד הם קיימו פרויקטים להעצמת נשים, לימדו אותן קרוא וכתוב, לימדו עברית ובהמשך שילוב בחיים החברתיים, הם מעודדים אותן להשתלב במעגל העבודה ולרכוש השכלה.
בשיתוף עם מעו"ף הם לימדו נשים יזמות עסקית עודדו נשים למצוא את הייחוד שלהן ולפתוח עסקים עצמאיים. הם ערכו קורסי הכשרה מקצועית כגון ספרות, מניקור ופדיקור וגם צילום. כיום 90% מהחתונות ברהט מצולמות ע"י נשים.

במסגרת לימודי הצילום, למדו הנשים את עקרונות הצילום הקולנועי והשתתפו בסדנת קולנוע בהנחיית הבמאי אורי רוזנווקס. במסגרת החוג בחרה קבוצת נשים מהקהילה האפרו-בדואית לעשות סרט דוקומנטרי על התמודדותן היומיומית עם הגזענות, בו ניסו לברר את מקורותיה ההיסטוריים של האפליה. הן צילמו, אספו מידע, חקרו וריאיינו את בני משפחותיהן, ותיקי העדה ונציגי הציבור. במהלך העבודה על הסרט נסעו חברות הקבוצה ל"מסע שורשים" באפריקה. הסרט זכה בפרס ראשון בתחרות פורום היוצרים הדוקומנטריים לשנת 2007, והשתתף בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.
במהלך הסיור למדתי שהקהילה האפרו-בדואית הובילה מהלכים חשובים בחברה הבדואית. מבחינת מעמד הם נחשבים במעמד הנחות ביותר אחרי בדואים "אסלים" בעלי אדמות, ואחרי הפלחים, הם נחטפו באפריקה והובאו לכאן כעבדים. לכן הם היו הראשונים לאפשר לבנות לצאת ללימודים, וכיום יש בנות שלומדות מחוץ לרהט. הרופאה הבדואית הראשונה הינה מהקהילה האפרו-בדואית. לאחר היציאה של הבנות מהקהילה ללימודים, בדואים רבים הרגישו בטוחים לאפשר לבנותיהם לצאת ללמוד מחוץ לרהט ואפילו בחו"ל.
בנות הקהילה האפרו בדואית פורצות דרך בתחומים נוספים. כאשר אישה ראשונה זכתה במכרז לנהל בית ספר בכפר לקיה, האוכלוסיה התנגדה והמינוי בוטל. כאשר נפתח מכרז ברהט, מג'ד אל-כמאלת ממקימי העמותה "צעד קדימה" תמך באשתו והיא זכתה במכרז. כאשר בלקיה ראו שברהט יש אישה שמנהלת בית ספר, גם הם הסכימו לקבל את זה וכיום יש 7 נשים בדואיות שמנהלות בתי ספר.

הכירו את הגיבורות

במהלך הסיור פגשתי את הנשים שאירחו והדריכו אותנו, שמעתי את סיפורן, ובכל פעם כשחשבתי שאי אפשר להתפעל יותר, הן היממו אותי שוב ושוב. חבורה של גיבורות על שכל אחת מהן היא השראה. אם אני והנשים שסביבי נאבקות למצוא את שביל הזהב בין המשפחה לקריירה, הן מתמודדות גם עם חברה שמרנית וצריכות להילחם על זכויות שעבורי הן כבר מזמן ברורות מאליהן. אני מזמינה אתכם לשמוע את סיפורן.

אלהאם אלכמלאת

אלהאם היתה המדריכה שלנו בסיור הבלוגרים. היא נשואה ואמא ל-4 ילדים .היא למדה מינהל עסקים במסגרת הפרויקט אוניברסיטה בעם,  וגם למדה במעו"ף להבין את החוזקות שלה, למדה איך פותחים עסק ומנהלים אותו. כיום היא מדריכת סיורים וגם מנחת עובדים תעסוקתית. היא הסבירה לנו שזה לא מספיק רק לספק מקומות תעסוקה לנשים בדואיות, צריך ללמד אותן על העולם, ללמד אותן להתקיים באופן עצמאי לא עפ"י דעתו של הבעל או האח. היא מלמדת את הנשים לקרוא חוזה תעסוקה ואפילו דברים יותר בסיסיים, כמו להגיע לעבודה בזמן. היא סיפרה על הקשיים של העובדות במפעל סודה סטרים. אם עובדת היתה נעדרת מהעבודה כל השבט נעדר, לדוגמה במקרה של אבל. היא לימדה אותן איך צריך לתפקד במקום עבודה ולשמור עליו.
היא מאמנת נשים עצמאיות לפתח את העסקים שלהם. לדוגמה לפתוח פרופיל פייסבוק, שזה דבר טריוויאלי עבור כל בעל עסק, אבל לאישה מהתרבות הבדואית, לשים תמונה שלה בפייסבוק ולהתגאות במה שהיא עושה ולקדם את עצמה, זה לא קיים בכלל במרחב האפשרויות. עוד קושי שאנחנו בכלל לא מכירות: אישה ברהט לא יכולה לבוא לשבת לבד בבית קפה ולעבוד עם לפטופ, זה פשוט בלתי אפשרי ולא מקובל, לכן אם אלהאם רוצה לפגוש מתאמנת שלה, היא צריכה להרחיק עד באר שבע. היום יש מקום אחד ברהט, מסעדת "בלקון", שמאפשרת לנשים לשבת שם לבד. בעל הבית מאפשר זאת וכן האוכלוסייה בשכונה בה ממוקמת המסעדה, ושם היא פוגשת את המתאמנות שלה.
למרות הדרך המדהימה שהיא עשתה, היא מתמודדת עם קשיים שאנחנו לא חולמות עליהם, לדוגמה: כאשר היא נאבקת בכל מיני עוולות או מנסה לקדם דברים עבור העיר כגון: תחבורה ציבורית, פתיחת סניף ביטוח לאומי, או אפילו לטפל באלימות כלפי הבת שלה בבית הספר, היא יודעת לטפל בזה. היא יודעת את הזכויות שלה, יודעת להתנסח בעברית רהוטה ומכירה את כל הגופים שיכולים לעזור לה כגון הלשכה לסיוע משפטי. איפה הבעיה? שכאשר היא מטפלת במשהו שלא מוצא חן בעיני מישהו, הוא פונה לבעלה שירסן אותה. אני יודעת שהמשפט הזה הוא בלתי נתפס בעניכם אבל זה המצב. זה לא עוצר אותה כמובן, וחוץ מסיטואציה אחת שבה היא נאלצה קצת להתפשר עקב התערבות כזו, היא בד"כ עומדת על שלה, משיגה את זה ובעלה מקבל את זה. כיום אלהאם לומדת תואר ראשון בסוציולגיה באוניברסיטה הפתוחה.

אלהאם אלכמאלאת  מדריכת סיורים ברהט    053-4838983

ג'ולייט אבו בדר

אל הבית של ג'ולייט הגענו לסדנת קטאייף. ג'ולייט בת 37 אמא ל 7 ילדים. התחתנה בגיל 14. היא סיפרה לנו בגאווה שהשבוע היא סיימה את הבגרויות שלה, ואמרה בחיוך שיש לה דווקא ציונים טובים. ג'ולייט מארחת קבוצות בביתה לסדנאות וגם מוכרת חמוצים ותבלינים שהיא מכינה בעצמה.  כשהגעתי לרהט ביום שבת יחד עם המשפחה פגשנו אותה במתנ"ס ושם לפני שהיא התחילה את סדנת הקטאייף היא סיפרה על הרמאדן, ועל האיסלאם. היא אמרה שהיא יודעת מה אנחנו חושבים עליהם ואיזה שם יצא להם, אבל האיסלאם היא דת של שלום שאוסרת אפילו על אלימות מילולית של אמא כלפי הילדים שלה. היא סיפרה לנו על צום הרמאדן שגורם לך לחשוב על הזולת ולהבין סבלו של האחר. היא עומדת ומספרת בנועם וברהיטות תוך כדי שהיא מלהטטת בין שני סירי שמן רותח, מטגנת קטאייף לכל מי שהכין לעצמו, זוכרת בסיר של מי כל אחד ותוך כדי זה מנהלת את הבנות שלה שעומדות ומוכרות חמוצים. עכשיו תדמיינו אותה בתוך כל זה לומדת לבגרויות. עוד גיבורת על מהנבחרת של נשות רהט האלופות.

ג'ולייט אבו בדר  סדנאות קטאייף ומכירת חמוצים ותבלינים  053-2319703

ג'מאלת אבו מוסא

את ארוחת האיפטאר יחד עם סיור הבלוגרים אכלנו בביתה של ג'מלאת. היא בת 40 אמא ל-8 ילדים כאשר הילד הצעיר שלה הוא ילד בעל צרכים מיוחדים. היא ריגשה אותנו עד דמעות עם הסיפור על גילוי המחלה וההשפעה על המשפחה והקבלה שלו ע"י אחיו.
היא סיפרה לנו על הרצון להתפרנס באופן עצמאי. סיפרה גם היא על הקורס במעו"ף שעודד אותה למצוא את החוזקות שלה. היא נזכרה במתכון של סבתא שלה שהגיעה ממצרים שהיתה רוקחת קרמים ומוצרי טיפוח ממוצרים טבעיים כגון דבש וקיטניות. בעזרת אימה היא שחזרה את המתכונים והחלה לפתח את המוצרים שלה. היא סיפרה שכשהחליטה לצאת לדרך, היא לקחה מאמא שלה הלוואה של 700 ש"ח כדי לקנות קופסאות ואריזות. די מהר היא הפכה את ה-700 האלה ל-1400 ואותם ל-2500, וכך המשיכה להגדיל את העסק שלה. כאשר החליטה להיענות לבקשת הרשות לפיתוח הנגב והגליל לפתוח את ביתה לאירוח במסגרת פיתוח התיירות ברהט, אמרה לבעלה שהיא רוצה לשפץ את הבית והחצר שיתאימו לאירוח. הוא אמר לה שאין להם את הסכום הדרוש להשקעה גדולה שכזו. היא הפתיעה אותו כששלפה את הסכום הדרוש שחסכה ממכירת המוצרים הטבעיים. כיום ביתם פתוח לאירוח קבוצות, כאשר הקבוצה האחרונה שהתארחה אצלם וריגשה אותם מאד היו חניכי מכינה קדם צבאית. ג'מאלת היא אישה מעוררת השראה שהנהיגה את משפחתה להקמת ופיתוח עסקים ולא נתנה לסיפור חייה הקשה לעצור בעדה.

ג'מלאת אבו מוסא – אירוח קבוצות ומכירת מוצרי טיפוח טבעיים – 054-3922896

חוסנייה אבן ברי

גיבורה נוספת שפגשנו בסיור הבלוגרים היא חוסנייה. היא סיפרה לנו שהיא מוכרת עבודות רקמה ולא פגשנו אותה בהמשך הסיור. כשחזרתי ביום שבת עם המשפחה, התמזל מזלנו שהאוטובוס שלנו (היו שלושה) נסע לארוחת האיפטאר בביתה של חוסנייה.
אחרי האירוח כיד המלך סיפרה לנו חוסנייה שהיא בת 50 אמא ל-8 ילדים ויש לה כבר נכדים. היא עבדה כסייעת בגנים בבאר שבע ומספרת שהחוויה הזו שינתה את חייה. ההבנה כיצד אפשר לגדל ילדים, הדהימה אותה והיא היתה נחושה בדעתה שארבעת בנותיה יקבלו השכלה, ואכן היום ארבעת בנותיה שחלקן נשואות ואימהות בעצמן, הן משכילות ומתפרנסות בכוחות עצמן. חוסנייה למדה באוניברסיטה הפתוחה עקב רצונה להיות גננת וסיימה את התואר שלה. הפעילות שלה במעו"ף גרמה לה לפתח את עסק הרקמה שלה וכן את עסקי האירוח. היא מספרת בגילוי לב שאת עסקי האירוח התחילה בשביל הכסף, אבל היום היא עושה זאת בשביל קירוב הלבבות ולהביא את השלום. היא מספרת שבאחת הארוחות אחת האורחות סיפרה לה שנהנתה מאד ושאלה אם זה בטוח להסתובב ברהט, השאלה מאד הכאיבה לחוסנייה שהרגישה שהיא חייבת לפעול למען שינוי פניה של רהט, ולמרות שהתחילה מסיבות הכלכליות, היום היא בעיקר עושה זאת כדי לעזור בשיפור התדמית של רהט והבדואים. היא מאד מאמינה בחינוך, חושבת שחשוב שהילדים שלהם ידעו עברית כדי שיצליחו להשתלב בחברה הישראלית ויוכלו ללמוד בארץ. מבחינתה זה שצעירים מרהט הולכים ללמוד בחברון ובירדן זה לזרוק כסף בחוץ לארץ במקום להוציא אותו פה במדינה שלנו. עוד גיבורה מעוררת השראה.

חוסנייה אבן ברי. אירוח וסדנאות רקמה 050-4758947.

מחמוד אבו גאנם

ופגשנו גם גיבור אחד, שגם נאבק מול שמרנות החברה בה גדל. מחמוד הוא אמן זכוכית בן 40 אבא לתשעה ילדים. הוא סיפר שאחרי תאונת עבודה השתעמם בבית וחיפש מה לעשות. דרך השיקום של ביטוח לאומי הוא בחר בשיקום באומנות, הוא למד שנה בת"א. בתהליך הלמידה שלו הוא נזכר שהיו לו נטיות אמנותיות בילדות אבל הקהילה הבדואית לא מתחברת לזה ולא היה לו איך לפתח את זה. הוא מספר בעצב שהוא רואה איך ילד יהודי שמגלה נטיות אמנותיות מקבל את כל התמיכה, ובחברה שלהם קשה לקבל את זה. לפני שהגיע לזכוכית עבד עם כל החומרים נייר, בוץ, גבס כל חומר נתן לו השראה ואיפשר לו להביא את עצמו לידי ביטוי. הוא סיפר על עבודתו עם נוער בסיכון בבתי ספר ברמלה ובלוד, ואיזה שינוי הוא הצליח לעשות בחיים של ילדים שהוגדרו כקשים ובעייתיים. הוא נאלץ לעזוב את העיסוק הזה בגלל השכר הנמוך אבל היה רוצה להביא את זה לחינוך ברהט.
אז חוץ מהגיבורות של רהט, פגשנו גם גיבור, שלקח אירוע קשה בחייו ומינף אותו לפיתוח תשוקה ישנה וכיום מעוניין להביא באמצעותו שינוי חינוכי חברתי.

 מחמוד אבו גאנם – אמן זכוכית – 054-2001889

הפגישה עם הגיבורות של רהט, הדגימה הלכה למעשה שחינוך והשכלה יכולים להביא אותך רחוק. כל אחת מהן היתה דוגמה למישהי שנולדה למציאות קשה, לעוני ולמוסכמות חברתיות שמרניות ומגבילות. כל אחת מהן החליטה לקחת את גורלה בידיה ומשמשת דוגמה אישית לילדיה, וככה עושים שינוי חברתי. אין לי ספק, שהן לא צריכות להטיף לילדים ללכת ללמוד. הילדים רואים את השינוי והכוח של חינוך והשכלה, הבנות רואות את אמא הולכת ללמוד, ויעשו את זה באופן טבעי, וגם הבנים שלהן, יקבלו בטבעיות בת זוג עובדת. אז חוץ מהכוח של חינוך והשכלה, אנחנו רואים את הכוח של דוגמה אישית, בלי נאומים לילדים, היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.

למידה א-פורמאלית

שני הסיורים ברהט נשארו במחשבותיי ימים רבים, חוץ מהגיבורות, הנשים המופלאות שפגשתי, חשבתי גם כמה למידה נעשתה בסיור של כמה שעות. בסיור של הבלוגרים, מצאתי את עצמי פעם ראשונה מוקפת בבלוגרים נוספים, ומבלי לעשות שום דבר במיוחד מצאתי את עצמי לומדת כל-כך הרבה, לא מלמדים את זה בשום קורס או כנס אבל זה חלק מה Lifelong learning  כל הזמן לחשוף את עצמך לחוויות חדשות שמכולן אתה לומד ומתפתח. ומעבר לזה, אני כותבת על חינוך, על מוביליות חברתית, ואז במקרה אני מגיעה לסיור שמדגים לי הלכה למעשה איך עושים את זה.
ראיתי את זה גם בסיור עם הילדים שלי באותו שבוע. לא לקחתי אותם ללמוד, לקחתי אותם לחוות, להנות ובכל זאת, לא להאמין כמה למידה התרחשה. הם שמעו את המדריך אומר שרהט שייכת לאשכול אחד. אז הם שאלו למה הכוונה, ואז הסברתי להם מה זה אשכול סוציו-אקונומי. מיד הם שאלו באיזה אשכול אנחנו. למרות שאני יודעת, אמרתי להם שאני לא בטוחה, מיד הם שלפו טלפונים ומצאו איפה אנחנו נמצאים, ועל הדרך גם איפה תל אביב ומודיעין וראשל"צ, אז חוץ מלמידה, היה פה גם שיעור בפרופורציה ולהעריך איפה אנחנו נמצאים. כל הדרך חזרה הם דיברו איתי על מה ששמעו. אחד לא מסוגל לסבול שאח שלו נכנס לו לחדר, פתאום הוא מבין שיש ילדים בגיל שלו שחיים עם מעל 70 נפשות בבית קטן משלנו, ואותו ילד בדיוק בן 14 כמוהו יכול רק לחלום על פרטיות שממנה הוא נהנה.
אני ממליצה לכם מאד לקפוץ לרהט לסיור, השנה כבר לא תספיקו את לילות רמאדן, אולי בשנה הבאה, אבל עד אז, אם אתם צריכים לארגן איזה טיול למחלקה בעבודה, אולי תשקלו לנסוע לא כל-כך רחוק מהבית ולגלות עולמות ותרבויות שאנחנו בדרך כלל נוסעים לחו"ל כדי לגלות, ועל הדרך תתמכו בגיבורות שנאבקות למען שינוי ועתיד טוב יותר לעצמן ולילדים שלהם.

רמדאן כרים.

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות