בימי קורונה בהם כאוס, בלבול וחוסר ודאות הופכים לחוסר אונים, אנחנו מחמיצים הזדמנות לפתח אצל הילדים את שריר החוסן.
בשנות העשרים המוקדמות שלי, חייתי חודשים ארוכים בתחושת חוסר ודאות איומה. תלישות מכל דבר קבוע או בטוח בדברים הבסיסיים ביותר. כשאני בוחנת את עצמי היום, חלק גדול מהיכולות שלי ומתחושת החוסן, התעצבו ונבנו סביב היכולת שלי לתפקד בתנאי חוסר ודאות בתקופה זו.
נזכרתי בזה על רקע חוסר הוודאות הנוכחי המיתרגם לחוסר אונים במקום להפוך להזדמנות למידה, ולפיתוח אחת היכולות החשובות ביותר – Resillience שלעיתים מתורגמת לעברית כ"חוסן" אך מעידה על יכולת התאוששות.
בימים של מגפה עולמית, תחלואה גוברת וחוסר ודאות, אנו פוגשים שוב ושוב מילים כמו "כאוס", "בלבול" ו "חוסר אונים".
המילים זועקות מכותרות העיתונים, נוכחות במהדורות החדשות, בפוסטים במדיה החברתית ובראיונות. המילים נוכחות גם בתוכנו, ושלל הרגשות המאפיינים את התקופה מתערבלים לכדי מצב צבירה נטול פילטרים.
הרגשות האלה כמובן טבעיים ולגיטימיים, ולשיתוף נטול עכבות יש ערך של ונטילציה כדרך טובה להתמודדות. אם אתם הורים או מורים יש לזה עוד השלכות אבל גם הזדמנות ללמידה ובנייה של אחת היכולות החשובות לילדים סביבכם.
רבות מן המילים הללו מופיעות בהקשר לילדים ותלמידים. אם אנחנו חווים את חוסר הוודאות הנורא הזה, מה זה עושה לילדים? כולם מודאגים מהילדים, ובצדק. אבל יותר מאשר פוגע בהם חוסר הוודאות, פוגע בהם חוסר האונים של המבוגרים הסובבים אותם.
הילדים חווים את העולם בשלל דרכים, אחת מהן, היא דרכינו המבוגרים המשמעותיים בחייהם. מאתנו הם ילמדו איך מתמודדים בסיטואציות דומות ואנחנו אלה שיכולים להקנות להם כלים להתמודד עם מצבים שונים בעתיד.
פסיכולוגים מגדירים חוסן כתהליך של הסתגלות טובה מול מצוקה, טראומה, טרגדיה, איומים או מקורות משמעותיים ללחץ. ככל שהחוסן כולל התאוששות חזרה מהחוויות הקשות הללו, זה יכול להיות להביא לצמיחה אישית עמוקה.
עתיד של חוסר ודאות
בעתיד של הילדים שלנו שוכן חוסר ודאות רב, בעיקר בהקשר של עולם העבודה. תחום זה חווה טלטלות רבות ושינויים משמעותיים מתרחשים בזמן קצר. מציאות זו מחייבת את כל הפועלים במרחב להתאמות אישיות מהירות. במילים אחרות נדרשים ל Resilience.
Resilience זו היכולת להתאושש במהירות, מה שהופך אותה לאחת היכולות החשובות לבני אדם בכלל ולילדים שגדלים היום לעולם המשתנה במהירות, בפרט.
אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהעולם הופך להיות מקום של שינויים מהירים. מגפה עולמית, שינוי צורת העבודה, מקצועות שנעלמים, מקצועות חדשים, היברידיות ותרבות חדשה של עבודה ולמידה הם רק חלק מהשינויים המשמעותיים שחווינו בפרק זמן מאד קצר.
היכולת להגיב מהר ולעשות התאמות למצב החדש, היא החוסן הנדרש. הקושי הגדול ביותר מצפה למי ששוקע בהרגלים, מתקבע ומתקשח. עבור אלה, חוסר הודאות שווה לחוסר אונים.
ההורים והמורים
שמעתי אתמול הורים ומנהלי בתי ספר מתראיינים בתקשורת. הם מוחים על ההתנהלות, על הבלבול בהנחיות, על ההמלצות הסותרות. הם כנראה צודקים, בכלל מבלי להיכנס לתוכן ההמלצות, לתפקוד הממשלה וטיפול הרשויות. זו מגפה שנעה מהר ההנחיות משתנות חדשות לבקרים וכולם מבולבלים.
הילדים שומעים אתכם. הם חשים במצוקה. הם שומעים את ההורים מאשימים את בית הספר, את מנהלי בתי הספר מאשימים את משרד החינוך, את שרת החינוך מאשימה את משרד הבריאות, ואת שר הבריאות מאשים את ראש הממשלה.
הם כרגע לומדים מכל המבוגרים המשמעותיים סביבם שחוסר וודאות שווה לחוסר אונים, ובעיקר שכולם תולים את האשמה במישהו אחר.
תופעות שליליות רבות כגון: דיכאון, חרדה, השמנה, אובדנות ונשירת ממסגרות מיוחסים לתקופה האחרונה ולסטרס שהיא מייצרת על ילדים ובני נוער. אולי לא הכל זה בגלל הזום/הממשלה/בית הספר (מחקו את המיותר). למבוגרים המשמעותיים בחיי הילדים יש יכולת לעזור לילדים ולשפר את המצב. והעזרה היא לא בלגונן עליהם מהמצב ולייצר להם ודאות כמו ששמעתי שוב ושוב , אלא ללמד אותם להתמודד עם חוסר הודאות.
אז מה עושים?
אם נחזור לכותרות, לראיונות ולתגובות של הורים ומורים, מתקבלת התחושה של הזדמנות מוחמצת. התקופה הנוכחית היא הזדמנות פז לפתח את כושר ההתאוששות של הילדים ולחזק את שריר החוסן.
אפשר לנצל את חוסר הודאות הנוכחי להתמודדות מבוקרת של הילדים. אין כוונה להשליך את ילדי בית הספר הרכים למערבולת חוסר האונים, אלא חשיפה הדרגתית מותאמת גיל ומצב רגשי, לצד עוגנים שיאפשרו להם להתמודד עם חוסר הוודאות.
אין צורך במתכון, או סדרת תרגילים לביצוע. הכול מתחיל, נגמר ותמיד מתכנס לדוגמה אישית. זה לא משנה מה אתם אומרים לילדים, רוב התקשורת היא לא מילולית, הם קולטים את הסטרס והתגובות האינסטינקטיביות שלנו.
זה אומר שרוב העבודה היא בכלל על עצמנו ולא על או עם הילדים.
מבחינתי זה אומר להבין בעצמנו שאנחנו מסוגלים להתמודד עם כל מה שיגיע לפתחנו. זה לא אומר שאנחנו יודעים הכול, להפך. זה לא אומר שזה לא יהיה קשה או מאתגר. אבל זה אומר שאנחנו משוכנעים ביכולת שלנו לעשות התאמות כדי להתמודד ובעיקר להיות ב state-of-mind של נכונות לעשות את השינויים האלה.
להגיע למצב הזה בעצמנו, זה 90% ממה שצריך לעשות בשביל הילדים. המאמץ הנותר הוא רק לשתף אותם. בכנות. להגיד שגם אנחנו לא יודעים (חשיפה לחוסר ודאות) אבל אנחנו בטוחים שיחד נצליח להתמודד עם זה (עוגן).
וההתמודדויות יגיעו. הדרך שבה תגיבו לכל שינוי, ההתאמות שתעשו אלו הכלים שהילדים יקבלו לעתיד לעשות את זה יום אחד לבד, אבל בעיקר להתמודד עם התחושה הזו היום.
אם תצליחו להגיע להתנהלות כזו, תראו שרמת ההיסטריה לאירועים לא צפויים תלך ותפחת. גם אם הודיעו ממש מאוחר בערב שמחר לומדים בזום, שהמבחן השתנה, שהטיול נדחה, שההצגה מבוטלת או שהבגרות היא במתכונת מוזרה במיוחד.
לעשות מהלימון לימונדה
בתוך כל הכאוס הזה, אפשר למצוא גם קרן אור שמביאה איתה התקופה המשוגעת הזו. הרבה יותר קשה להמציא משברים, או להקשות על הילדים ולחשוף אותם לחוסר ודאות בצורה מלאכותית. אבל כשכולם במגפה עולמית וכולנו במצב נתון, נקרתה בפנינו הזדמנות פז לשפר את כושר ההתאוששות. התמודדות של ילדים עם חוסר ודאות היא קריטית לתפקודם בעתיד.
כמו שהקורונה האיצה טרנספורמציה דיגיטלית של עסקים רבים וטרנדים שיישארו אתנו עוד הרבה אחרי שנסיים עם הנגיף, כך גם בתוך הבית ובבית הספר כדאי לנצל את ההזדמנות.
זה הזמן שלנו כמבוגרים משמעותיים לקחת אחריות ולשקף לילדים שאין לנו שליטה על מה שעושה ביה"ס או הממשלה אבל יש לנו שליטה על איך אנחנו מגיבים לזה. ההבנה הזו, היא עוצמה גדולה. לא לשכוח, כמובן, להשאיר מקום להכיל את הפחד וחוסר הנוחות מהתקופה.
אבל בעיקר, במקום להגן על הילדים שלנו מחוסר הוודאות, נלמד אותם להתמודד אתו.
פחות: "חוסר הוודאות הזה הוא ממש חוסר אונים!"
יותר: "גם לי אין מושג מה הולך לקרות, אבל נתמודד עם כל מה שיגיע"
בריאות וחוסן לכולם.
אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק ותנו לייק
עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:
https://www.facebook.com/augmentedmom/
יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.
Work photo created by freepik – www.freepik.com