השבוע חגגנו את יום המורה. הזדמנות מצוינת לעצור ולומר תודה לעוסקים במלאכה. וגם מחשבות על המורים הרבודים. דיון על תפקיד המורה שהולך לחנך את ילדי העולם החדש.
יום המורה זו יוזמה מקסימה. כשאני הייתי ילדה, לא זוכרת שחגגנו את זה. אני מאד שמחה שהיוזמה הזו השתרשה, מעבר להודיה למורים, אנחנו מלמדים את ילדנו הכרת הטוב והוקרה, ולא לקחת כמובן מאליו. אולי גם לשים זרקור על מי שעושים עבודה מאד קשה שביומיום שלנו איכשהו נבלעת, ואנחנו אפילו אולי קצת מתעצבנים על כמות השיעורים או על איזה שטות אחרת.
אז איך אומרים תודה?
ראיתי המון יוזמות ביום המורה. מבתי ספר שפרסו שטיח אדום בכניסה ועד ארוחת בוקר מפנקת למורים. היו בתי ספר שהורים באו להחליף את המורים בהפסקה, כדי שהם באמת ינוחו. אני אישית הכי מתחברת ליוזמות של קיר תודות, כל ילד כותב פתק תודה ומדביקים הכל על קיר גדול. אבל הכי מרגש, אנשים שכתבו מכתב למורה מהעבר שהשפיע עליהם. אני מתקשה למצוא נקודה מספקת יותר בחייו המקצועיים של מורה.
ומגיע להם תודה. הם עובדים בעבודה בלתי אפשרית. עבודה שבה התגמול והיוקרה עומדים ביחס הפוך למידת האחריות וההשפעה. אתם חושבים שאני מגזימה? לכו תלוו טיול שנתי או סיור לכמה שעות עם הכיתה. יודעים מה? לכו תנו הרצאה בכיתה. ועכשיו תדמיינו לעשות את זה כל יום חמש-שש שעות ואח"כ לבדוק בבית מבחנים ולהכין מערכי שיעור, אחה"צ, בערב, ולפעמים גם בסופ"ש.
כל המורים טובים?
אז אנחנו כבר שנה שמינית במערכת החינוך, ועברנו לא מעט מורים בדרך, היו טובים יותר, טובים פחות. אז בתור התחלה כשאנחנו מצקצקים בארוחות שישי עם משפחה וחברים ש"החינוך בישראל זה פשוט נורא" דעו לכם שמעט מאד מהאשמה אם בכלל נופלת על המורים. מי שמכיר את המערכת מקרוב, יודע כמה מורים מצויינים יש שם. מורים שהגיעו למקצוע מהסיבות הנכונות, מלאים באידאולוגיה ובאו לעשות טוב. זאת המערכת שבלתי אפשרית והיא שגורמת לנו, ולהם, לתסכול כל כך גדול.
אז היו מורים מדהימים, שאני בקשר איתם עד היום. והיו מורים, איך נאמר בעדינות, עייפים, קטנוניים שרק רצינו שהשנה כבר תיגמר. עכשיו תגידו, מה הביג דיל? מורים זו אוכלוסיה הטרוגנית כמו כל מקצוע אחר. כמו שיש שוטרים פחות טובים ומהנדסים פחות טובים, גם יש מורים פחות טובים. אז אני אענה על זה בסיפור.
מספרים שהבעל שם טוב היה אומר שעל רצפת בית המלאכה של זגג, דורך הוא על שברי זכוכיות. ועל רצפת בית המלאכה של נגר, דורך הוא על נסורת ושבבי עצים. לכן המורה, ראוי שייזהר שבעתיים, שכן על רצפת בית המלאכה שלו שוכנות נפשות של תלמידים.
אז נכון, כל בעל מקצוע יכול לעשות נזק. אבל מורה אחראי על נפשות רכות. אני מכירה כמה מורים שהצילו ילדים, האמינו בהם והעצימו אותם, אבל גם לא מעט סיפורים, בעיקר מהעבר הרחוק, על מורים שאמרו: " ממך כבר לא יצא שום דבר" וצילקו והסלילו תלמידים.
אגב, הילדים שלי יודעים עוד מהגן, שהם מכבדים את כל המורים, כולל את אלה שהם לא אוהבים.
מורה לילדי העולם החדש
מכיוון שאני עוסקת בעולם החדש, שהילדים שלנו הולכים לגדול אליו. ועוסקת בעיקר באיך מכינים את הדור הבא אליו. לא מן הנמנע שנעסוק בתפקידם של המורים בהכנה הזו, ואין יום מתאים לדיון זה מיום המורה.
אז מה לדעתכם התפקיד של המורה? ללמד? לחנך? להקנות מיומנויות? ואיך בכלל עושים את זה?
אז בואו נתחיל מזה, שלדעתי, הקניית ידע, זה כבר לא רלוונטי. אם יש משהו שיעניין את הילדים הם כבר ילמדו אותו, והאפשרויות הן אנסופיות. כבר כתבתי איך ילדי העולם החדש צורכים ידע בפוסט איך ממציאים פונט. המורים צריכים בעיני בעיקר להקנות מיומנויות. ישנה רשימה ארוכה של מיומנויות נדרשות, אז לא ניכנס אליה עכשיו, מבטיחה פוסט נפרד על זה.
בנוסף למיומנויות, המורה צריך לטפח את הסקרנות. הסקרנות הטבעית הזו שהיתה להם פעם. מכירים את המשפט העצוב: "הילד שלי לא הפסיק לשאול אותי 'למה?' על כל דבר עד שהוא נכנס לבית הספר".
אבל איך עושים את זה?
רק לא להפריע
אז מה התפקיד של המבוגר, בלמידה של ילדים?
ב-2011 צוות של פסיכולוגים ערך ניסוי בהשתתפות ילדים בגיל גן. נתנו לילדים צעצוע שמכיל צינורות, מתגים, נורות, משמיע מוזיקה ואף מכיל מראה חבויה. עם חצי מהילדים, המבוגר נכנס לחדר ו"בטעות" בעט בצעצוע בנקודת שהשמיעה ציפצוף, אמר "אופס!" ויצא מהחדר. עם החצי השני של הילדים ישב מבוגר ולימד אותם. הוא אמר להם: "בואו תראו איזה צעצוע מגניב יש לי, תראו מה הוא יודע לעשות" והראה להם שניים מהדברים שאפשר לעשות איתו, ואז השאיר אותם לבד עם הצעצוע.
בקבוצה שבה בעטו "בטעות" בצעצוע, הילדים שיחקו בחופשיות עם הצעצוע במגוון דרכים אקראיות, תוך כדי נסיה וטעיה. הם גילו את כל האפשרויות החבויות בו תוך זמן קצר.
בקבוצה השניה, הילדים שלימדו אותם כיצד לשחק בצעצוע, שיחקו בו בצורה יותר מוגבלת ובדרך מאד חזרתית בשתי האפשרויות שהראו להם, כאשר רובם לא גילו את האפשרויות הנוספות שחבויות בו.
כמה נורות נדלקו לכם עכשיו מעל לראש?
אז איזה מורה אנחנו רוצים?
בשבוע שעבר הייתי בג'ולט עם וויל ריצ'רדסון, שאמר שלדעתו מורה טוב צריך לשאול את התלמידים שאלות שהוא לא יודע לענות עליהן. אני רוצה להרחיב את זה ולומר שבחזון שלי, מורה ילמד יחד עם התלמידים, דברים שהוא לא יודע.
כלומר, זה שכל הידע נמצא פתוח בגוגל זה לא אומר שהילדים יכולים ללמוד לבד. אבל יש עוד כמה אפשרויות בין זה לבין איך שמלמדים היום. כי הם צריכים תיווך. אבל התיווך צריך להיות במיומנויות הלמידה. אם המורה לומד יחד עם התלמידים משהו שהוא לא יודע, אין לו את המכשול של להתפתות ולספר להם, או ללמד אותם. כך תישמר הסקרנות הטבעית, כמו הילד שבעטו לידו "בטעות" בצעצוע, ומרגע שנדלקה הסקרנות, החקר והלמידה ייעשו באופן עצמאי.
אם נגדיל לעשות וניתן לילדים גם לבחור את הנושאים שהם רוצים ללמוד, זה בכלל של מתקדמים.
לפחות נתחיל בקטן
אין לי את כל התשובות. אם מחר נותנים לי את המפתחות למשרד החינוך, זה לא שהדרך ברורה אל עבר עתיד של חדי-קרן ונצנצים. אני לא יודעת איך מיישמים את זה בלימוד מקצועות מדוייקים, איך מלמדים ככה מתמטיקה? איך בודקים את הידע בלי מבחן? איך בודקים מי יתקבל לאוניברסיטה? צריך ללכת לאוניברסיטה?
יש לי שאלות יותר מתשובות. את כולן אני בודקת ומבטיחה לשתף אתכם בממצאים.
אבל זה לא אומר שלא צריך לעשות כלום. חייבים להתחיל, לפחות בקטן, לנסות להכניס את הגישה בבתי הספר שלכם, אולי בתור התחלה רק בכיתות שלכם. אם זה נראה לכם קשה עד בלתי אפשרי, תנסו בקטנה בבית עם הילדים, פחות ללמד, יותר למצוא את המקבילה ל"לבעוט" בצעצוע ולהשאיר לידם כדי להצית להם את הסקרנות.
יום המורה שמח לכולנו.
קצת אהבה
אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר
עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:
https://www.facebook.com/augmentedmom/
יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.