נאה דורשת נאה מקיימת

מידי פעם אני כותבת לכם פה על יוזמות חינוכיות חדשות. בסוף הפוסט, אני קוראת לכם לפעולה ומחברת אתכם ליזמים כדי שתוכלו לממש את הדברים המופלאים האלה בבתי הספר שלכם. אז החלטתי לקחת את העצה של עצמי, ולעשות.

הבלוג הזה, התחיל כמסע לפיצוח ההורות הרבודה. איך הורים בעולם החדש מגדלים את ילדי העולם החדש בכלל, ואיך הם מכינים אותם לעולם העוד יותר חדש, בפרט.  ההתמודדות שלי עם הנושא מורכבת מלנסות להבין איזה כישורים יידרשו מהילדים שלי בעתיד, כי לחזות את המקצועות שהם יעבדו בהם, כמעט בלתי אפשרי, ואז לנסות להבין איך מקנים את הכישורים האלה. וגם מלנסות להבין מה התפקיד של ביה"ס בתוך כל התהליך הזה.

אני עושה את זה בעיקר על ידי חקירת השטח. מה קיים? מה חסר? איך הייתי רוצה שזה ייראה? אני פוגשת המון אנשים שכואבים להם אותם הדברים ומנסה לקבל זוויות ראיה שונות, ורעיונות. כחלק מהמסע הזה, אני נתקלת בתכניות חינוכיות חדשניות, פוגשת מורים שעושים דברים קצת יותר רלוונטיים בתוך המערכת הכבדה הזו, וגם פוגשת יזמים חינוכיים שהם לאו דווקא מתוך המערכת.

את הרשמים שלי אני חולקת אתכם פה, ולא מעט שיתופי פעולה נוצרים עם הקוראים של הבלוג. על זה בדיוק חלמתי כשהתחלתי לכתוב פה.

יוזמות מקומיות

החקירה הזו מעלה שורה אינסופית של שאלות. איך עושים את השינוי? מחוץ למערכת? מבפנים? במסגרות פרטיות או ציבוריות? אולי עמותה? מלמעלה למטה, כלומר משרד החינוך מנחיל רפורמות, או מהשטח למעלה?

אני חייבת להודות שבשלב הזה יש יותר שאלות מתשובות, אבל במהלך הדרך יש תובנות שמתחילות להתגבש. למשל, שיש מלא יוזמות במערכת. כתבתי כבר על שתיים כאלה מתמטיפוף ו בית הספר הסינגולרי. אבל מעבר לזה שיש המון יוזמות כאלו, משיחות עם אנשים רבים בתחום הזה, הבנתי כמה יוזמות מקומיות כאלה אפקטיביות בקידום תהליכים. זה קצת מתחיל לענות על השאלה: מלמעלה למטה? או מהשטח כלפי מעלה? אז התשובה היא שזה כנראה שילוב. להתחיל מהשטח ואת הדברים המוצלחים להביא לפריסה ארצית.

שיתוף

אז איפה שהוא בסוף אוגוסט נפגשתי עם ארז ליבנה לשמוע על תכנית בית הספר הסינגולרי, וכאמור כתבתי על זה פוסט (זה ממש הפוסט הקודם, אז אם לא קראתם, זה הזמן). במהלך הפגישה עם ארז, מצאתי את עצמי מתלהבת מאד. מזדהה עם כל כך הרבה דברים, עם ערכי התכנית, עם המטרות שלה, עם שיטת היישום ועם החוויה שהיא תזמן לילדים. החלטתי שאני חייבת להביא את זה לבית הספר שלנו, וארז אמר שישמח לעזור.

אני רוצה לשתף אתכם בתהליך של הכנסת תכנית חדשה לבית הספר. קודם כי אני מרגישה שאתם שותפים למסע, אבל אפילו יותר חשוב, כי אני חושבת שלמדתי הרבה בתהליך, שעדיין נמצא בעיצומו. אני רוצה לחלוק אתכם את כל מה שלמדתי עד כה. את הדברים שעבדו טוב, את הדברים שעשיתי פחות טוב. אני חושבת שזה הזמן הנכון לשתף, דווקא בגלל שאני עוד לא יודעת אם זה יצליח או לא. התוצאה לא תגרע מהערך של כל הלמידה שבדרך וגם כי יהיה נחמד אם תלוו אותי בדרך הזו. אז אני עוד לא יודעת אם יהיה רק פוסט אחד נוסף שיעדכן שזה לא הצליח, או שזו תחילתה של סדרת פוסטים שתלווה את לידתה של התכנית הזו. אינשאללה.

מאיפה מתחילים??

טוב, אז אני ביומיום שלי, או בכלל, אין לי מושג בהכנסת תכניות לבתי ספר. לא ידעתי מה נכון לעשות, לדבר עם המחנך ואז עם מנהלת החטיבה ואז להגיע למנהלת בית הספר כאשר הצוות כבר תומכים בעניין? החלטתי נגד הרעיון הזה. הזמן הוא נגדי, השנה כבר התחילה, וגם, זה יותר מידי תחנות לקבל בהן "לא" מכל מיני אנשים שאולי לא בסמכותם להחליט ויגלגלו את האחריות כלפי מעלה. החלטתי להמר ולגשת לראש הפירמידה. אז אולי קיצרתי את התהליך, אבל עכשיו יש לי רק הזדמנות אחת, והייתי צריכה להכין טוב טוב את הפיץ' שלי.

דבר ראשון הגדרתי לעצמי, מה אני רוצה להשיג בפגישה הזו. מהתשובה הזו תיגזר ההכנה לפגישה. רציתי להכניס את תכנית בית הספר הסינגולרי לבית הספר שלנו, עוד בשנה"ל הנוכחית, לשכבת ח' (השכבה של הילדים שלי) ולהבהיר שהדבר דורש לעצור את תכנית הלימודים לשלושה שבועות.

ישבתי והאזנתי שוב לראיון המוקלט שעשיתי עם ארז, שיחה של שעתיים, ומילאתי שלושה עמודי A4  בהערות ומשפטי מפתח חשובים שרציתי לא לפספס. שיננתי את הכל, ככה שהרגשתי שאני יכולה לשכנע ולסחוף עם הרעיונות בטבעיות. עשיתי ניסיון על גד, בן זוגי היקר. רציתי לבדוק איפה אני נתקעת, ואיזה שאלות שואל מי ששומע על הנושא בפעם הראשונה.

שלב ההכנה הסתיים.

פגישה ראשונה

הפגישה נקבעה ל 24/9 בין ראש השנה ליום כיפור. מבחינת לוחות זמנים אנחנו כבר בשבוע האחרון של ספטמבר. לא טוב. אבל יש פגישה, יש נכונות לשמוע. הימרתי על הפגישה, התכוננתי היטב, ועכשיו,  It's show time!

המנהלת הקשיבה ברוב קשב, שאלה שאלות וכתבה את כל הפרטים. סיימנו את הפגישה בזה שהיא צריכה לחשוב על זה. לדון במשמעויות של זה עם הצוות ובפרט עם מנהלת החטיבה ששם אני רוצה ליישם את התכנית. לא שכחתי לשים מסגרת זמנים לקבלת תשובה, וקבענו שבתוך שבוע נדבר שוב.

יצאתי מהפגישה מבולבלת. אבל החלטתי להתמקד בדברים החיוביים:

  1. היא לא נפלה מהכיסא כשאמרתי שעוצרים את בית הספר לשלושה שבועות, אולי הרימה גבה בקטנה.
  2. היא התעניינה באמת ושאלה שאלות שהעידו שהיא שוקלת ברצינות ולא ממתינה כדי לנפנף אותי בנימוס.
  3. הרגשתי שלא יכולתי לעשות יותר טוב ממה שהיה, באתי מוכנה, הרגשתי שהצגתי את זה טוב, מעניין ומשכנע

פולואפ!

טוב, זה החלק שהלך פחות טוב בתהליך. הייתי מודעת לבעייתיות של פרק הזמן שאני ממתינה לקבלת התשובה, גם כי הוא לא בשליטתי, אני לא שם כדי לענות על חששות שיעלו, וגם כי התלהבות סופה לדעוך כאשר מתפנים לאתגרי היום היום.

התקשרתי אחרי שבוע. קיבלתי תשובה שאין תשובה, ניסיתי שוב אחרי יומיים, עדיין לא הייתה תשובה, ונכנסנו לסוכות.
בחול המועד ניסיתי שוב למרות שאין לימודים וקיבלתי תשובה שהמנהלת בחו"ל ותחזור ב 15/10. זה כבר היה ממש לא טוב. השעון מתקתק והזמן בורח לי בין הידיים. הכי מדכא יהיה להצליח לשכנע אבל לא להצליח בגלל הזמנים. אז המתנתי בסבלנות. טוב לא ממש בסבלנות, אבל המתנתי, מה יכולתי לעשות.

התקשרתי אחרי סוכות, זה היה היום הראשון לחזרה ללימודים וזה כנראה יום מאתגר גם בלי התשובה שצריך לתת לי. בשבוע הזה התקשרתי כל יום. אני לא יודעת למי זה היה יותר מעיק, לי, או למזכירה שהבטיחה כל יום שעד סוף השבוע תהיה תשובה. לא היתה תשובה וגם השבוע הזה נגמר. התחלתי להבין שאולי זה לא יקרה, ואז קיבלתי טלפון ממנהלת החטיבה. קבעתי איתה פגישה בזמן הראשון שהיה לה פנוי, בלי להסתכל בכלל על היומן שלי.

אין לי יותר מידי תובנות מהחלק הזה מלבד:

  1. התמדה
  2. התמדה
  3. התמדה

פגישה שניה – התנגדויות

הפגישה השניה נקבעה במקרה, או שלא, ב 24/10 בדיוק חודש אחרי הפגישה הראשונה. הייתי צריכה למצוא את הדפים שלי ולהתכונן שוב. היה ברור שהפגישה הזו הולכת להיות הרבה יותר קשה. ואכן כבר בתחילת הפגישה, היא הצדיקה את החששות שלי כשהיא אמרה "זה לא הולך לקרות". זאת לא היתה התשובה הרשמית או הסיכום של הפגישה, אלא יותר מלמול לעצמה, כנראה בשלב שאמרתי שצריך לעצור את תכנית הלימודים לשלושה שבועות.

הדבר הזה רק דירבן אותי להלהיב ולשכנע אותה יותר. לזכותה ייאמר שהיא הקשיבה ברוב קשב, וגם כתבה לעצמה הערות במהלך הפגישה. ואז סיימתי לדבר ולהציג, הגיע הזמן להתייחס לחששות ולענות על שאלות. עשיתי ככל יכולתי, אבל ידעתי שאני לא פחות מחוצנית במערכת הזו, שנפלתי עליה עם הפצצה הזו, ולא משנה מה אגיד, יש דברים שרק מישהו מתוך המערכת יוכל לפתור. רק שיחה עם עמיתה, מנהלת מתוך המערכת שעברה דבר דומה, שדוברת אותה שפה, ומכירה את כל הבעיות, תוכל לפתור. נתתי לה את הטלפון של המנהלת שהקימה את הפרויקט הזה יחד עם ארז ליבנה. שתדבר איתה ותבין ממנה את כל הבעיות ואת כל הפתרונות מול כל בעלי העניין, ההורים, המורים, הפיקוח ועוד.

השארתי לה את הטלפון וכל שנותר לי הוא לסיים את השיחה בפאתוס גדול. כאשר זה בא מתוך להט יוקד ואמיתי זה לא יוצא פאתטי. אמרתי לה שבית הספר שלנו יכול להיות פורץ דרך, ושאנחנו צריכות להיות אמיצות, בלי לקחת סיכון, אי אפשר להשיג דברים גדולים. הפגישה שכל כך חששתי ממנה, הסתיימה כל כך טוב, למרות שבשלב הזה עוד לא ידעתי את זה, ויצאתי משם בתחושה של "זה לא הולך לקרות". אבל, ספוילר, ההתנגדות הזו הפכה בהמשך לתמיכה סוחפת.

מסקנות מהשלב הזה:

  1. להגיע מוכנים זה תמיד נכון, הפעם זה היה גם know your audience לדעת מה יפריע לצד השני ולחשוב מראש איך לפתור את ההתנגדויות בשיחה
  2. לא להיבהל בקלות. ה"זה לא הולך לקרות" יכול היה לכבות אותי.
  3. לא לחשוש להיעזר בכל מי שיכול לעזור, בפרט מתוך המערכת. לא לחשוב שאנחנו יכולים לפתור הכל. מנהלת מתוך המערכת סגרה פינה שאני לא הייתי מצליחה לסגור.
  4. אופטימיות. עצה כללית וטובה תמיד ומתאימה במיוחד לשלב הזה.

פגישה שלישית – פוגשים את הצוות

אחרי הפגישה הזו, מנהלת החטיבה השתמשה במספר הטלפון שהשארתי לה ודיברה עם המנהלת. עוד באותו יום קיבלתי טלפון מהמזכירות שמתאם לי פגישה עם צוות ח'. הפגישה כללה את צוות מחנכי ח', רכזת השכבה ומנהלת החטיבה. לפגישה הזו יש יום ושעה קבועים, באמצע היום מיותר לציין, וכל היוזמות הגדולות האלה בסוף יכולות ליפול על עניינים טכניים. היה ברור שצריך את ארז בפגישה הזו, ולמזלי הרב, הוא היה פנוי ונענה (תודה ארז!)

מבלי להאריך בתיאור הפגישה, היא היתה כל מה שחשבנו. היו אנשי צוות שהתלהבו, היו כאלה שנראו מודאגים. היו הרבה חששות ומיליון שאלות, אבל הכי מחמם לב, מנהלת החטיבה, עברה מהתנגדות גדולה לתומכת הגדולה, שענתה להם והפיגה את החששות. זה כל כך הרבה יותר חזק מכל תשובה שארז ואני היינו עונים. קודם כי היא הבוסית שלהם, וגם תשובה של מישהו שהיה בהתנגדות והפך לתומך, היא הכי חזקה, קצת כמו זה שחוזרים בתשובה הם הכי אדוקים.

אוף טופיק לרגע. הפגישה הזו היתה חוויה, לראות את המחנכים של הילדים, חלקם מורים מקצועיים, בישיבה של אנשים מבוגרים בלי הילדים סביבם, זו חוויה אחרת לגמרי. לראות את הווי הצוות שלהם עם עמיתים לעבודה. מביאים עוגה למי שיש לו יום הולדת ומקריאים ברכה בחרוזים, שכתבה המורה לספרות. זה קצת מאיר אותם באור שונה, וחבל לי שלא יוצא לי להכיר אותם ככה. חוזרים לנושא.

הכנות

כאשר מנהלת החטיבה התקשרה לקבוע איתי את הפגישה הבאה, עם מחלקת החינוך במועצה, התחלנו לדבר על המשך התהליך. אמרתי לה שנצטרך לכנס את ההורים שכן הם משאב מרכזי בתכנית. הדהים אותי שדבר שנראה לי טריוויאלי, עלול להתגלות כבעיה אמיתית. ריבוי הזמנות של הורים בבית הספר מקטין את מספר הנוכחים. ויש לנו בקרוב אסיפת הורים, ערב של מעגלי שיח וגם פגישה מיוחדת להורי ח' שמסבירה על תהליך לחלוקה לכיתות בשנה הבאה.

הפתרון שלי הוא כזה: נאחד את הפגישה הזו עם ערב שתוכנן ממילא בבית הספר וזה יגדיל את מספר הנוכחים. ובנוסף נעשה פעילות מקדימה עם התלמידים, חשיפה של התכנית ע"י המחנכים בכיתות להלהיב את הילדים ולהפוך אותם לשגרירים שירתמו את ההורים לפעילות. המנהלת ביקשה פעילות שנעביר למורים. היא נשמעה כל כך מודאגת מלוחות הזמנים שהבטחתי לה שבאותו ערב אשלח לה.

מיותר לציין שאין לי פעילות כזו. הגעתי הביתה בשעה 20:00 ורק אחרי שסיימנו את הערב עם הילדים ב 22:00 התפניתי לעניין. עכשיו, מה לי ולכתיבת מערך שיעור? חוץ מזה שאני באפס אנרגיות, איך אני בונה עכשיו מערך שיעור שילהיב מישהו למשהו. אני מסוגלת רק להלהיב את עצמי למקלחת ושינה. אבל אין מצב שאני לא שולחת היום, כי אמון קשה לבנות, ואין סיכוי שהבטחתי לה שאני שולחת היום וזה לא אצלה במייל לפני מחר בבוקר. בטח אם אני רוצה שהיא תסמוך על כל שאר ההבטחות שלי.

 

מה אני אגיד לכם, התחלתי לחשוב, מה מטרות התכנית (יזמות צעירה) מה ילהיב ילדים בני 14 (???) בסוף מצאתי סרטון יוטיוב קצר ומגניב שמוביל לדיון בנושא: "צורך הוא אבי ההמצאה" שמוביל להצגת התכנית. הייתי סופר מרוצה מעצמי.

אבל עוד צריך לבנות מזה מערך שיעור. החלטתי שוב לקחת את העצות של עצמי והעצות של אנשי העולם החדש. אין לי עכשיו מורה שיבנה מערך שיעור בשבילי. בעולם החדש זזים מהר ולומדים לבד. אז קראתי קצת מאמרים "כיצד נבנה מערך שיעור טוב" הורדתי כמה דוגמאות ותבניות ושתלתי את התוכן שלי פנימה, ושלחתי במייל.

אני לגמרי מתכוננת לאפשרות שהמורים יקבלו את זה ויגידו: "פחחח מי כותב ככה מערך שיעור?!?" אבל לא מעניין אותי, אני בטוחה שזה מספיק ברור מה נדרש, ובטוחה ממש שהתוכן מעולה. שום דבר לא יעצור אותי מללכת להתקלח עם חיוך ענק.

מסקנות מהשלב הזה:

  1. לעמוד בהבטחות ולעשות דליברי בזמן. כשמשכנעים אנשים לעשות משהו שהם חוששים ממנו, חייבים לתחזק אמון שאפשר לסמוך עליכם.
  2. ללמוד לעשות דברים לבד. כן גם לכתוב מערך שיעור. אם אנחנו דורשים מהילדים ללמוד להיות מסוגלים ללמוד לבד, אז זה תקף גם לגבינו.
  3. קל להגיד וקשה לעשות: לא לחשוש מהתגובות לתוצרים שלנו. בקלות יכולתי לחשוש שיצחקו על מערך השיעור שבניתי, וזה היה משתק אותי לא לעשות כלום. להאמין בתוכן הטוב שלי ולא להתמקד עכשיו בזה שזה לא מערך שיעור נינג'ה.

תחזיקו אצבעות

זהו, שיתפתי אתכם בתהליך עד כה.

הפגישה הבאה תיערך בשבוע הבא יחד עם הצוות ועם אגף החינוך במועצה. אנחנו צריכים לגייס את אגף החינוך להיות השותף המרכזי שלנו. התכנית הזו כמעט לא דורשת תקציב אלא התגייסות מההורים. דבר אחד דורש תקציב והוא השבוע השני, שבוע הסיורים. אנחנו זקוקים במהלך השבוע הזה אוטובוס ליום לכל כיתה, או במילים אחרות לשנע שכבה של 8 כיתות לסיורים כל יום. אנחנו צריכים את עזרת המועצה וגם לגייס תרומות. אתם מוזמנים לעזור ולהפנות אותי לעמותות או לגופים שיהיו מוכנים להירתם ולעזור.

מקווה שתפיקו ערך מהתהליך והתובנות.

מבטיחה לעדכן בהמשך. תחזיקו לנו אצבעות!

המשך יבוא…

* Main Photo by Jakob Owens on Unsplash

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות

2 thoughts on “נאה דורשת נאה מקיימת

  1. בהצלחה ענקית 👍
    אהבתי את המסקנות האישיות מעשיות בכל שלב, בהחלט יש מה לקחת מהפוסט גם לתחומים אחרים.
    מחכה לעדכונים על היוזמה שלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *