בעקבות שר היער

בסוף כיתה ז' דבר 1 קיבל עבודה בספרות על הבלדה "שר היער", הוא לא הגיש. בסוף הגיש משימה חליפית, מה אתם יודעים… הוא אפילו נהנה.

על משימות אלטרנטיביות ומורה אחת שלימדה אותנו מהי למידה משמעותית.

"לא למדתי כלום!" זאת התשובה הקבועה בארוחת ערב כשאני שואלת איך היה היום. בהתחלה חשבתי שהם אולי מגזימים אבל חקירה מעמיקה יותר העלתה, שבניכוי קצת דרמה, זה לא רחוק מהמציאות.

אני לא זוכרת מתי זה התחיל, אבל די בתחילת בית ספר יסודי, כנראה בכיתה ב',הילדים שלי התחילו להרגיש שבית הספר לא רלוונטי עבורם, לא מאתגר, ובעיקר לא מעניין.

כמה מתסכל יכול להיות לשלוח ילד למערכת ולקבל אותו אחרי 5 שעות באותו מצב?! לפעמים לקבל אותו ברגרסיה. הם נכנסו לכיתה א' עם עברית מושלמת, ביטאו "תותים" ו "משמש" במלרע, אבל מהר מאד הפנימו שזה לא מגניב לדבר ככה וכדי להימנע מכאפות צריך לדבר כמו החבר'ה. עכשיו אנחנו בחופש הגדול שלפני כיתה ח' ומים עכורים רבים עברו בנינו לבין בית הספר. זה לא שהכל שחור, אבל בסופו של יום אני נאלצת להתמודד עם העובדה שאני בוקר בוקר שולחת את הילדים למקום לא רלוונטי, בו הם סובלים ומשתעממים.

אז מצאנו פתרונות כאלה ואחרים לשרוד את היום ורוב הזמן גם לא נאלצתי להתמודד עם שיעורי בית. עד סוף בית ספר יסודי לא היו בכלל שיעורי בית. לא בגלל איזה גישה חינוכית נשגבת, אלא כי  בהגדרה שיעורי הבית הם משימות הכיתה שלא הספקת. למי שהספיק –  אין שיעורים. ומה עם מי שהספיק ממש מהר ועכשיו משעמם לו? בדרך כלל בוהה בלוח, אבל זה כבר לפוסט אחר.

נכשל בתעודה

אז עלינו לחטיבה, פתאום יש שיעורים, קצת עבודות. לפעמים דברים משמעותיים שדורשים חשיבה אבל רוב הזמן דברים שמסכמים מויקיפדיה, או עונים כמו רובוט על שאלות.

במחצית השניה של כיתה ז' הם קיבלו דף עבודה על הבלדה "שר היער" הוא דווקא אהב ללמוד על הבלדה (למרות שהנטיה הטבעית שלו היא מדעים, תכנות ופוטושופ) אבל דף העבודה היה משעמם, אז הוא התקמט לו אל תחתית התיק ונשכח.

באסיפת הורים שמענו, שיהיה לו נכשל בספרות בתעודה כי לא הגיש את העבודה. שאלתי אותו אם זה מפריע לו, הוא אמר שלא, וגם אין לו חשק לעשות את העבודה, ובכלל, ציונים זה לא הקטע שלו. אני לא יודעת מה שינה את דעתו אבל הוא החליט שהוא לא רוצה נכשל בתעודה, הצעתי לו לדבר עם המורה ושיראה אם יש מה לעשות. מכיוון שכל הכיתה כבר קיבלה את העבודה בדוקה, בעזרת המחנכת החליטו לתת לו הזדמנות וכך כתבה המורה לספרות:

אולי אפשר אחרת?

מקובל עלינו? בוודאי ובשמחה!

מעולם לא ראיתי את דבר 1 "מתנפל" על עבודת הגשה לבית ספר. הוא כתב עמוד שמתאר איך הרגיש בעקבות קריאת הבלדה, הוא שמח שבכלל שאלו אותו איך הוא מרגיש, ואפילו קצת ניסה לאתגר את המערכת עם הדעות הנונקונפורמיסטיות שלו.

ובחלק היצירתי? איך אתם חושבים מרגיש ילד שבשעות הפנאי שלו משחק בפוטושופ ולומד לערוך וידאו מיוטיוב, פתאום נותנים לו לעשות את זה כשיעורים? ועוד לקבל על זה ציון!

והוא השקיע! הוא חשב מה הוא מרגיש ואיך הוא רוצה להציג את זה, (היה לו ברור שזה יהיה בפוטושופ). אז הוא ערך תמונה, שמתארת כל מה שהוא מרגיש בעקבות היצירה. זו התמונה שהוא הגיש:

הוא גם תיאר את תהליך היצירה, מה שלא נדרש ממנו במשימה המקורית, אבל הוא כנראה הרגיש צורך להסביר את תהליך החשיבה, כדי שיעריכו את היצירה

עכשיו למי שחושב שמדובר בתלמיד שקדן ומשקיען, זה לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. הוא שונא את הלימודים כי בעיניו התכנים לא רלוונטיים, ומועברים בצורה משעממת. יש לו הרבה סיבות, חלקן מנומקות ומוצקות וחלקן פחות, אבל זו ההרגשה הכללית. אז לראות כזה ילד מגיש עבודה מושקעת שכוללת חשיבה ותוצרים שהם אינם המינימום הנדרש כדי לצאת לידי חובה, זה גורם לך לחשוב.

ככה צריך ללמוד

אחרי שנים של לענות על שאלות, לסכם מויקיפדיה ועוד משימות משמימות, מורה אחת במקצוע אחד באה ולימדה אותנו מהי למידה משמעותית. אני בטוחה שאם הוא היה עונה על השאלות בדף המקורי, הוא היה שוכח הכל ברגע שהיה מקבל את הציון. אבל כשחושבים "מה אני מרגיש כשאני קורא את הבלדה?" וכשעושים יצירה (באיזה צורה שאוהבים) בלי לשים לב, אתה משקיע חלק מעצמך, נהנה מהתהליך וגם מקבל הערכה על זה, ומה שבטוח, מבין, מפנים, למידה שיש בה ערך.

פעם קראתי מאמר שכתב אב לילדה בת 14 מארה"ב שקיבלה משימה בהיסטוריה לעשות עבודה על הקולוסיאום ברומא. הם קיבלו מהמורה ראשי פרקים ואת היקף העמודים הנדרש. האב ידע שלבת שלו, שסובלת מהפרעות קשב קשות, יש סיכויים נמוכים להצליח בעבודה מסוג כזה. הוא חשב מה המחיר שזה ידרוש מהילדה וממנו כדי להצליח להוציא תוצר כזה, ומה הערך שיהיה לעבודה כזו (מלבד עצבים לכל המשפחה). הוא החליט שאין לו מה להפסיד ופנה למורה עם הצעה. הילדה תכין דגם מדויק של הקולוסיאום במיינקראפט. המורה הרימה את הכפפה והסכימה לקבל את המשימה החליפית. בהמשך המאמר הוא מתאר את תהליך הלמידה המרגש של הילדה. כדי לבנות את המבנה, היא קראה, למדה וחקרה. היא השיגה את המידות המדויקות של המבנה, הבינה את התפקיד של כל חלק, ולמה בנו אותו כך ולא אחרת בהתאם לאילוצי התקופה, והגישה עבודה למופת. בלי להכיר את הכיתה ואת שאר העבודות שהוגשו, אין לי ספק שהילדה הזו, תזכור לאורך זמן ובצורה משמעותית את הפרק הזה בהיסטוריה.

כדי שנשתכנע שהמשימה שדבר 1 היה כל כך מרוצה ממנה, גם קיבלה את הערכת המורה (אחרת אין משמעות למשימה אלטרנטיבית) אז זה הציון  שדבר 1 קיבל על העבודה (למרות שזה פחות חשוב):

אז למה לא כולם?

כמה פשוט, ככה משמעותי. אני בקושי מעזה לדמיין איך כל חוויית בית הספר שלנו היתה נראית אם כל המורים בכל המקצועות, היו מאפשרים משימות אלטרנטיביות. אין לי תלונה למורים. גם הם מתפקדים במערכת בלתי אפשרית, ובמצב הנוכחי משקיעים שעות רבות מזמן הפנאי שלהם בהכנות לשיעור ובבדיקת עבודות ומבחנים. אז זה בטח קשה לחשוב על עוד משימות בשביל הילדים שדף עבודה לא מעניין ולא מאתגר אותם.

מה שגורם לי לחשוב…

אם לכל מורה, בכל מקצוע, בכל שכבה, היה מאגר של משימות אלטרנטיביות שמקביל לתכנית הלימודים הנוכחית. זה פתרון שיכול לעבוד. זה לא להילחם במערכת, זה להיכנס בדלת האחורית. אני לא מבקשת לשנות את תכנית הלימודים (פרה, פרה, גם לזה נגיע) אבל גם את התכנים הנוכחיים אפשר להעביר בצורה יותר יצירתית, לפחות את המשימות. להפוך אותם למשימות משמעותיות.

משימה משמעותית משיגה כמה מטרות. היא נותנת לילד לבחור את הצורה שבה הוא לומד. יש ילדים יותר ורבליים שאוהבים במה, וירצו להציג בכיתה הרצאה על הנושא. יש ילדים שנוח להם להתבטא בכתב וישמחו לכתוב על זה סיכום. יש ילדים שלעשות סרטון או לבנות משהו יצית את דמיונם. אם נותנים להם לבחור את התוצר מאפשרים להם ללמוד איך לומדים, כי עכשיו צריך ללכת לאסוף חומרים לצורך העבודה. הרי אני רואה את היכולות שלו כשמשהו לא עובד לו בתוכנה שהוא כותב, הוא נכנס לפורומים ורואה סרטוני הדרכה, עד שהוא פותר את הבעיה, אבל דף עבודה עם שאלות בספרות לא יגרמו לו ללכת לחפש ככה מידע.

ככל שהמשימות יבואו מעולם התוכן העכשווי של הילדים יש לנו יותר סיכוי לאתגר אותם, והערך המוסף הוא לתת את המשימות בכלים שנדרשים לפיתוח יכולותיהם כאנשים בעולם החדש (חיפוש מידע ,עריכת וידאו, הצגת מול קהל, תכנות).

אז מה, רק נתבכיין פה?

אני מרגישה שמישהו הדליק לי מנורה מעל הראש. זה הרי כל-כך פשוט. אני מבינה שאני לא יכולה לדרוש מהמורים לעשות את זה, אבל אני יכולה לייצר מאגר כזה בעצמי. אני יכולה לעזור להורים אחרים. השינוי הזה צריך להגיע מהשטח. בתור התחלה מכל הילדים שלא מוצאים את עצמם במערכת, אם ההורים שלהם יפנו למורים, לא בתלונה או האשמה, לא בזריקת אחריות על המורים שגם הם עובדים תחת אילוצים במערכת קשה, אלא עם הצעה קונקרטית. ואני מקווה שזה לא יישאר רק כפתרון לילדים בשני קצוות הפעמון של גאוס, אלא יהפוך לדרך למידה של יותר ויותר תלמידים, אנשי העולם החדש לעתיד.

אז אני הולכת לקחת מקצוע אחד של שכבה אחת, ואנסה לייצר מאגר כזה. יש לכם רעיונות? תשלחו ונצרף אותם.

Main Photo by Chris Barbalis on Unsplash*

 קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות

One thought on “בעקבות שר היער

Comments are closed.