אחד בספטמבר הגיע. אתם מרוטים, מרוששים ועייפים וזהו תאריך הגאולה? או שאתם מההורים שמבחינתם להמשיך עוד חודש רק שלא יתחילו עכשיו שיעורים, מבחנים ומיצ"בים?

על המשימות שמחכות לכל ההורים הרבודים בשנה הקרובה.

אחד בספטמבר פה.

יש לי מערכת יחסים אמביוולנטית עם התאריך הזה. כילדה, ממש חיכיתי ליום הזה שיתחיל כבר בית ספר. כן, כן, הייתי חננת על חלל, מודה באשמה. נכון, בהתחלה היה כיף לא ללכת לבית ספר, אבל בשנות ה 80 לא היתה קייטנת פיתוח אפלקציות, קורס גלישת גלים או סדנת היפ-הופ. הלכנו לים, עם סנדוויצ'ים מהבית. ראינו איים אבודים, מנהרת הזמן ורואים 6/6 והיינו הרבה עם חברים בשכונה. אבל בחלק השני של החופש כבר התחלתי לחשוב על מחברות חדשות ומי תהיה המורה.

היום בתור ילדה גדולה, אני כבר יודעת שיש לי עניין עם התחלות חדשות, אני אוהבת את ההתרגשות, את הדף החלק, את הצבת היעדים ואני גם אוהבת את הדרך, גם את השגרה.

קשה לי למצוא את המקבילה לתחושה של לעטוף ספרים. לפתוח מחברת חדשה בכל מקצוע. לעשות כותרת חדשה עם סרגל ולהישבע לעצמי שככה המחברת תיראה גם בפסח. פאסט פורוורד לחנוכה, המחברת נראית כמו ארץ יצורי הפרא, שירבוטי שיעמום בשוליים, תזכורות ומחיקות. סרגל? פחחח….

אז איך עבר עליכם החופש הגדול?

אז אם יש לכם ילדים קטנים או בתחילת בית ספר יסודי, אני מאמינה שהיתה לכם קייטנה כלשהי עד סוף יולי. באוגוסט התחלתם להיכנס לכל מיני אתרים שמציעים רעיונות לפעילויות עם ילדים, עדיף בחינם כי כבר נחנקנו. בשלב מסויים מצאתם את עצמכם מחפשים בגוגל מה זה ה"לא לדאוגוסט" הזה. אם הצלחתם, אולי עשיתם איזה טיול משפחתי בחו"ל.

אם יש לכם ילדים קצת יותר גדולים, חטיבה או תיכון, אז מצאתם את עצמכם פתאום חיים עם ינשופים בבית. ערים כל הלילה וישנים כל היום. בהתחלה עוד קצת נאבקתם על שעת שינה. באיזה שהוא שלב קמתם בשלוש לפנות בוקר לפיפי ומצאתם את עצמכם ביקום מקביל, עירני ורוחש. אולי מצאתם את עצמכם אומרים משפטים מוזרים "אם אתם לא הולכים לישון אני מנתקת את הראוטר!" (סתם משפט שהמצאתי עכשיו ואין קשר בינו לבין אירועים שהתרחשו במציאות).

ואז אחד בספטמבר בטח תופס אתכם ככה:

התמונות האלה מצחיקות אותי ממש, ומכמירות לב בו זמנית. הייאוש של ההורים שהביא אותם לנקודה הזו והקונטרסט בין העצב של הילדים לשמחה של ההורים, עושים את התמונות האלה לכל כך טובות בעיני. אולי בפוסט אחר שווה לדבר על החופש הגדול ואיך אפשר לעבור אותו אחרת. אבל אנחנו בענייני ראשון בספטמבר, אז בואו נתקדם.

אז אני שמחה או עצובה?

אז אני צריכה להתוודות פה. כאמא,  אני אוהבת את החופש הגדול. זו עמדה קצת לא פופולרית. באוגוסט, אני לא מצליחה להשתתף בעבודה או עם חברים,  בשיחות מירמור על החופש. אני יודעת שיש לי נסיבות מקלות. ילדים יחסית גדולים, בן זוג שמשתתף באופן מלא. גמיש בשעות עבודה שמסיע, אוסף ועוזר בכללי.

אני אוהבת את החופש, כי זה גם קצת חופש עבורי. בתור התחלה יש תחושה של חופש בבית. אז אפילו שאני עובדת, אני גם קצת חופשת כי זו התחושה הכללית. מבלים יותר ביחד. קצת מורידים רגל מהגז בענייני גבולות. שעת שינה כמובן לא קיימת בגיל הזה בחופש, אני מרשה יותר שעות טלוויזיה ומחשב. זה לא בגלל שאני עייפה ואומרת "יאללה, חופש, מה יכול להיות..?" זה כי אני חושבת שגם להם מגיע חופש. מותר להם קצת בינג' לסדרה או לשחק שעות במחשב.

ואני גם אוהבת חופש כי אני לא אוהבת את תקופת בית ספר. וזו כבר בעיה.

אני יודעת שתתחיל השנה ויתחילו שיעורים, ומבחנים ו"מחר צריך חולצה לבנה" ולקנות קשים ופלסטלינה לפרויקט במדעים. אני מרגישה שאני צריכה לקחת חלק פעיל מידי, שחלק מהמשימות מכוונות להורה, ומידת ההצלחה של הילד תלויה גם בכמה ההורים "יעשו שיעורים" ואת זה אני לא אוהבת.

אני יודעת שאתם מתרעמים עכשיו וקופצים קצת בכיסא ואומרים, מה פתאום, אני לא עושה שיעורים, זה לילדים וכו' וכו' מכירה הכל. אגב, אני גם מסכימה אתכם. אני חושבת שהילדים צריכים לקחת אחריות, ואסור לנו לעשות במקומם. אנחנו לא צריכים לגונן ולעטוף בצמר גפן. הם צריכים להתאמץ, הם צריכים לעבוד, וללמוד לעשות את זה בעצמם, אין לי שום כוונה לשבת איתם עוד 20 שנה ערב לפני מצגת שהם יצטרכו לתת בעבודה. (אלא אם אני אהיה מומחית בעלת שם עולמי ועסק לבניית מצגות, סטוריטלינג וחידוד מסרים, כן יש לי חלום כזה. ואז מה, אני לא אעזור לילד? משפחה…)

שיעורי בית להורים

מערכת החינוך היום בנויה כך שהיא מסתמכת בצורה משמעותית על מעורבות הורית. רמת המעורבות של ההורים עומדת ביחס ישר להישגים. זה לא יכול להיות יותר שגוי והכי לא חינוכי שאפשר. אני לא נכנסת לאילוצים שהביאו להתפתחות התופעה הזו, בואו נדבר על השורה התחתונה. אני מקווה שאין צורך להסביר שאני לא מלינה על הזמן הנדרש ממני, אלא על התפקיד אותו מצפים ממני למלא. הייתי שמחה בזמן הזה לפתח את הילדים שלי בצורות אחרות. ללכת איתם לתערוכה, טיול, לבשל, לעשות  איתם איזה פרויקט DIY, טכנולוגי או בגינה, זה לא משנה, אבל משהו בעל משמעות. הדבר האחרון והניצול הגרוע ביותר של הזמן הזה הוא להיות שוטר שיעורי בית.

הטקסט שמתאר את התופעה בצורה בטובה ביותר בעיני, וכן נותן את המענה הראוי (והמכבד) ביותר, נכתב ע"י דפנה מאיר ז"ל , שנרצחה בפיגוע בעתניאל בפתח ביתה לעיני ביתה הבכורה.

להעביר את האחריות לילדים

התגובה של דפנה ז"ל מייצגת את הקיצון (השמאלי?) בעניין מידת המעורבות ההורית. בעולם מושלם כולנו היינו צריכים להגיב כך. כיוון שהעברת האחריות לילדים היא ערך חשוב. לתת להם לשאת בתוצאות ולעמוד על הקשר בין מידת ההשקעה – להצלחה, הוא שיעור חשוב והכרחי.

עכשיו בואו נדבר על מחירים.

לאמץ את הגישה הזו במלואה בצורה שהוצגה כאן, כרוכה במחיר שהילדים ישלמו. הילדים שלנו לא מתפקדים בואקום, הם חלק ממערכת. אם המערכת בצורה מובנית מודדת הישגים שניתן להשיגם רק תלמיד והורה יחד, אז ברור לכם מה המחיר שישלם ילד שההורה שלו נוקט בגישת "השיעורים-הם-לילדים-אני-את-בית-ספר-סיימתי-אני לא-שוטר-שיעורי-בית". כי זה לא כוחות להשוות ציון של שובל מ ו-2 שעשתה את העבודה לבד לציון של איתי שעשה את העבודה עם אמאבא.

ועוד לא התחלתי לדבר על ילדים עם לקויות למידה שצריכים עזרה, גם אם המשימה היתה מותאמת לתלמידים בלבד. וגם לא על המחירים בדימוי העצמי והביטחון שנפגעים, מה לעשות עדיין ציונים והישגים הם חלק ממה שמגדיר את הילדים ואף אחד לא אוהב להיות ממוקם נמוך.

אז מה עושים?!

מתנצלת מראש. אם אתם מצפים לפתרון קסם, לא יהיה פה. אפשר לגלול ישר לתגובות למטה ולהתעצבן עלי שבזבזתי לכם את הזמן (לפחות התמונות היו משעשעות- לא?)

אז למרות שאני מאמינה בכל ליבי בהעברת אחריות לילדים, ושזה לא תפקיד ההורים, אני מרגישה שבאופן אישי, אני לא יכולה לנקוט בגישה זו באופן מוחלט. מצד שני אני לא מוכנה להשתתף במשחק הזה ולשחק את התפקיד שמערכת החינוך החליטה שאני צריכה למלא.

מה שאני עושה זה מנסה למצוא את שביל הזהב ומנסה לא לעבוד על טייס אוטומטי. זה קשה. כי באינסטינקט יוצא לי "הכנת שיעורים היום?"

הפתרון בעיני טמון בשני מישורים. הראשון, אנחנו מול הילדים. השני, אנחנו מול המורים. כי לחנך את הילדים שלנו כשהמערכת נשארת בשלה, זה קצת חסר תוחלת.

במישור הראשון מול הילדים, זה בסדר לעזור להם. זה בסדר שנלמד אותם איך לגשת למשימה, איך לחפש חומרים, איך לעבד, איך להציג. אבל לבדוק את עצמנו כל הזמן שאנחנו לא עוברים את הגבול של לעשות במקומם קצת יותר ממה שצריך, כי זה כל כך מפתה והרבה יותר קל.

במישור השני מול המורים, צריך להישאר עם היד על הדופק. אין פה מרשם. תפעילו שיקול דעת, זו משימה שהילד יכול לעשות לבד, עם קצת הכוונה מצדכם, סבבה. אתם מרגישים שקיבלתם מטלה לעצמכם, הופה! צריך לעצור שניה לראות מה קורה.

הבעיה במקרה הזה שרוב ההורים מרגישים שמשהו לא בסדר, אבל הם לא עושים כלום בנדון, כי גם לנו יש את הפחדים שלנו. אולי כל הילדים כן מצליחים במשימה הזו ומסוגלים לבצע ורק הילד/ה שלי לא?

ההצעה שלי במקרה הזה היא להתייעץ עם שאר ההורים. אפשר לעשות את זה בוואטסאפ הכיתתי. קחו בחשבון שתמיד יהיה הורה שיגיד שזו משימה סבבה מה אתם מתבכיינים, ואז הפחדים יחזרו ואתם תתקפלו. אפשר להתייעץ עם הורה אחד או שניים שאתם מכירים ומרגישים יותר קרובים אליהם. עדיף מישהו שיש לו ילד דומה לשלכם בהישגים/יכולות/קשיים.

ואפשר גם לדבר עם המורה. בכבוד, בשיתוף. ראיתם את הטקסט למעלה? הרבה הורים חושבים שהמורים עובדים אצלם. כועסים, צועקים, שולחים וואטסאפים לא ראויים. זו לא התנהגות בלי קשר (שווה פוסט שלם על תקשורת מול המורים) אבל זה בטח לא ישיג את המטרה. לשתף אותם בהתלבטות, להגיד, שאתם מבינים שכבר השתרשה נורמה כזו, אבל אולי נשנה ביחד. בוא נראה איך הופכים את המשימה הזו כך שלא תדרוש בהגדרה את ההורה.

רגע, בלבלת אותי. אז כן יש שיעורים להורים?

כן.

זה שלא נעשה שיעורים במקום הילדים ולא נהפוך להיות שוטר שיעורי בית, לא אומר שאין עבודה. יש לנו הרבה עבודה. לחנך את הילדים זה הרבה עבודה. לעבוד במקביל מול המערכת, זה עוד יותר הרבה עבודה.

אנחנו צריכים לעצור, ולוודא עם עצמנו מה הערכים שחשובים לנו. איזה ילדים היינו רוצים לגדל? אצלי זה: ילדים מאושרים ושידעו להסתדר בעולם החדש. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כל הזמן שאנחנו פועלים כדי להשיג את זה. אתם יודעים הרי שלא משנה מה נגיד, הילדים קולטים את התקשורת הלא מילולית, את מה שאנחנו עושים, ואת הדוגמה האישית שאנחנו מהווים.

אוף… מלא עבודה. נכון. אבל מי אמר שלשנות את העולם זה קל?

 Main Photo by Doug Linstedt on Unsplash *

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות