הסינגולריות קרבה, לשמחתי לוקחים את זה מאד ברצינות ויש אפילו אוניברסיטה כזו. בהשראתה ייסד ארז ליבנה את בית הספר הסינגולרי. אז פגשתי אותו לשיחה על תכנית מופלאה שאתם יכולים לאמץ גם לבית הספר של הילדים שלכם.

רגע, לפני שמתחילים. מה זה בכלל סינגולריות?

סינגולריות הוא מונח שאול מפיזיקה ונועד לתאר נקודת אל-חזור. כאשר עתידנים מדברים על סינגולריות טכנולוגית, הם מתכוונים לנקודת זמן בעתיד שבה למחשבים תהיינה יכולות גבוהות באופן משמעותי משל בני אדם. מניחים שבתקופה זו יהיו פיתוחים שישנו את העולם בצורה קיצונית בצורה שאנחנו, בני האדם שחיים לפני הסינגולריות, לא נוכל לחזות.

העתיד הזה הוא דיסטופי ומפחיד לחלק מהאנשים ומרגש ומלהיב עבור אנשים אחרים. אני נרגשת וחוששת בו זמנית, בטח בשבוע שבו צפיתי בבליידראנר (המקורי) והייתי בערב הרצאות על הסרט. למזלנו  יש אנשים שלא מסתפקים בקשת הרגשות שמעורר בנו הרעיון הזה, ואשכרה הלכו ועשו משהו בנידון, הקימו את אוניברסיטת הסינגולריות.

Singularity University

אוניברסיטת הסינגולריות היא חזון של פיטר דיאמנדיס שהקים אותה יחד עם ריי קורצוויל ב-2009 בשיתוף עם נאס"א ואוניברסיטת החלל הבינלאומית ISU. האוניברסיטה קמה כדי לחנך, לתת השראה ולהעצים את מנהיגי העולם ולרתום טכנולוגיות המתקדמות בקצב אקספוננציאלי כדי לפתור את אתגרי האנושות הגדולים.

כדי לפתור את האתגרים המורכבים ביותר, צריכים אנשים מאד מוכשרים, לכן המיונים ל SU מזכירים באחוזי ההצלחה שלהם מיונים לסיירת או לקורס טיס. בכל שנה מתקבלים כ-80 מועמדים מתוך 5000 שפונים מכ-35 מדינות. לאורך פעילותה היו בתכנית גם 24 ישראלים שאחת מהם, החוקרת והמרצה קרן אלעזרי, גם היתה חלק מהסגל. 

התכנית נמשכת כשלושה חודשים. בחודש הראשון שומעים המשתתפים הרצאות בתחומים מגוונים משעה שמונה בבוקר ועד עשר בלילה. נושאי ההרצאות הם בכל תחומי החיים: רפואה, טכנולוגיה, אנרגיה חלופית, חינוך, בינה מלאכותית ועוד שורה של נושאים. בחודש השני של התכנית, יוצאים כל יום המשתתפים לסיורים, בכל בוקר ממתינים 4 אוטובוסים שכל אחד נוסע למקומות שונים, סיורים בחברות ומפעלים שונים המפתחים טכנולוגיות פורצות דרך. במשך חודש נוסף על המשתתפים לפתח מיזם עם פתרון שישנה לטובה על חייהם של מילארד בני אדם תוך 10 שנים. המפגש הזה שבין קידום שינויים לטובת האנושות, עשייה בקנה מידה ענקי המכוון למיליארדי בני אדם, ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות ורב-תחומית הוא נועז ויחודי לאוניברסיטת הסינגולריות.

הקמת בית הספר הסינגולרי

את ארז ליבנה הכרתי דרך חברים רבים משותפים בפייסבוק, בהמשך הלכתי לשמוע הרצאה שלו ומאז שמרנו על קשר, בעיקר סביב נושאי חינוך, וכך נחשפתי לבית הספר הסינגולרי והוקסמתי.

ארז הוא מדען, מוסמך מכון וייצמן למדע. הוא ביולוג ועוסק למעלה מעשור במחקר ביו-רפואי בתחומים של גנטיקה, פיתוח תרופות, חקר סרטן, וצמחים מהונדסים גנטית. בעבר היה מתכנת ב 8200. בימים אלה, ארז מוביל את חברת הביוטק הישראלית שהקים Vecoy Nanomedicines ומפתח נאנוטכנולוגיה רפואית לטיפול מחלות ויראליות חשוכות מרפא (ראו מסגרת).

מאיפה נולד הרעיון לבית הספר הסינגולרי?

"לפני שבע שנים היתה לי הזכות לייצג את ישראל ב Singularity University. התכנסנו מדענים ויזמים מכל העולם כדי לדון באתגרים הגדולים שעומדים בפני האנושות. אבל גם כדי לעשות משהו בנידון, ולא רק לדבר על זה. התכנית שלהם מאד אופרטיבית ויזמית, ומאד נועזת בשאיפות שלה. מדברים על שינוי חייהם של מיליארד איש לטובה. אם מישהו יבוא עם איזה רעיון לאפליקציה שמאפשרת להזמין ביעילות שולחן במסעדה, זה לא יעבוד, זה לא מעניין אותם. מעניין אותם לרפא סרטן, ליישב את החלל. זה משהו מאד יפה, מה  שפיצחו שם. צוות אוניברסיטת הסינגולריות לא מצמידים את העשייה לנושא מסויים אלא מתנים את העשייה בגודל האימפקט. אם זה בקנה מידה גדול ומועיל לאנושות, זה מעניין אותם. לימים כשחזרתי הקמתי את חברת התרופות Vecoy. וכמו כן, יזמתי עם אוניברסיטת הסינגולריות בשיתוף קרן רמון את 'התחרות לפורצי דרך ע"ש אילן ואסף רמון' בתחרות זו נדרשים המשתתפים להגיש הצעה למיזם שישנה את חייהם של מיליון ישראלים לטובה. המנצחים בתחרות מתקבלים מיידית לאוניברסיטת הסינגולריות. הודות לתחרות לפורצי דרך ע"ש אילן ואסף רמון 8 ישראלים כבר נכנסו לאוניברסיטת הסינגולריות"

מה מתוך זה בא לידי ביטוי בבית הספר הסינגולרי?

"החוויה שחוויתי חידדה אצלי מאד שני דברים. הראשון הוא גודל האימפקט. כלומר גם קודם היה חשוב לי לעשות אימפקט חיובי, אבל השהות שם הרחיבה  מאד את היריעה,שינוי לטובה לא רק ברמת הקהילה, העיר או אפילו המדינה, אלא להעלות את העשייה המיטיבה עד לרמה הגלובלית של תיקון עולם. התעוזה שלהם דיברה אליי. זה משהו שמאד חשוב לי להבהיר גם למורים וגם לתלמידים לחשוב בגדול. יש הרבה אנשים מוכשרים עם יוזמות צנועות מידי, אני אומר בואו עם יוזמות פנטסטיות! כל דבר שלא חורג מגבולות הפיזיקה, הוא אפשרי, קודם שימו נקודה פנטסטית על המפה, אחר כך תחשבו איך מגיעים לשם. כשאני מדבר עם מורים אני תמיד מדגיש כמה חשוב לדחוף את הילדים לחשוב בגדול. אם הם באו עם יוזמה ברמת הכיתה, תשאלו למה לא ברמת בית הספר, אם הם יבואו עם יוזמה ברמת בית הספר, תשאלו למה לא ברמת העיר. תמיד תוציאו אותם למעגל שייכות גדול יותר. זו חוויה מעצימה ביותר, היא מלמדת את התלמידים והמורים מסוגלות.
הערך השני הוא היזמות. העשייה בפועל. נסעתי לאוניברסיטת הסינגולריות כמדען, הייתי איש מחקר, פעם מדען באקדמיה, ופעם מדען בסקטור הפרטי. מה שהתחדד אצלי הוא שאם אתה רוצה לעשות שינוי בעולם, אתה לא יכול לייצר רק מאמרים מדעיים וניירות עמדה שהם בסופו של היום ניירת, ואז הבנתי שזה now or never וב 2010 בעצם חציתי את הקווים והפכתי ממדען ליזם. פשוט הקמתי חברה עם רעיון טכנולוגי-רפואי. אף אחד לא לימד אותי איך להקים חברה, לומדים תוך כדי תנועה. זה עוד משהו שאני לוקח מהעשייה שלי לתחום החינוך. כל למידה חייבת להיות מוכוונת עשייה. למידה לא יכולה להישאר ברמה התיאורטית. כיום משהו בחינוך מאד תקוע, הידע מגיע עד דלת הכיתה ולא עובר. המורים מדברים, התלמידים מדברים, כולם מדברים את עצמם לדעת, אך הבנה פרגמטית חסרה. אין כמו ללמד תוך כדי עשיה כשהתלמידים מקימים משהו, אפילו בקטן. כאן אנחנו מתחילים להתקרב ל singularity university, כי כשהתלמידים מתחילים להתנסות בעשייה, הם התחילים להבין את השיקולים של מישהו שעושה ולא מישהו שיושב על הגדר ומדבר תיאורטית, הם לומדים הרבה יותר יותר לעומק ולזה אין תחליף".

אימפקט חינוכי

מאיפה הגיעה ההחלטה שהאימפקט הולך להיות דווקא בחינוך?

"אני בא מבית מאוד פדגוגי. שני הוריי הם אנשי חינוך, אמי התחילה כמורה, הייתה מנהלת בית ספר תיכון מצטיינת למשך תשע שנים. אבי במשך ארבעים ושתיים שנה היה מורה לתנ״ך ומחשבת ישראל. המשפחה שלנו היא משפחה מאוד הומנית ופדגוגית, אני החריג, מדען, מתעסק בתכנות. אחי סיים בהצטיינות יתרה תואר שני במחשבת ישראל. אחותי גם היא מורה. אני שאמרתי שלעולם לא אהיה מורה, אבל נראה שזה חזק ממני, והנה ההוראה פגשה אותי בסיבוב. זה כל כך טבוע בחינוך שלי שזה היה ברור לי שכשאני רוצה לעשות אימפקט אז זה קורה באחד משני דברים. או דרך תחום המומחיות שלי, מדע ורפואה. והדרך השנייה זה דרך החינוך. כיוון שלפתח תרופה זה משהו כל כך מורכב וממושך שיכול לקחת גם חמש-עשרה שנים. דווקא כיוון שלוקח כל כך הרבה זמן עד שנראה אימפקט ברפואה, חינוך הוא הרבה יותר מיידי. גם בחינוך זה תהליך ארוך אבל הוא הרבה יותר מהיר אם אתה מגיע עם תכנית פעולה. אתה מעביר, אפילו ילד אחד, אפילו מורה אחד תהליך, רואים שינוי"

ואיך המנהלים מקבלים את זה? איך פנית לבית הספר הראשון?

"בעצם הכל התחיל בזה שמנהלת פנתה אלי אחרי ששמעה מה שאני עושה והכירה את הגישה החינוכית. לפני מספר שנים הרציתי בפורום הכשרת מנהלים של אבני ראשה. בסוף ההרצאה פנתה אלי אחת מפרחי הניהול ואמרה שעוד אין לה בית ספר משלה, אבל ברגע שתקבל בית ספר, היא רוצה שנעשה משהו יחד. המנהלת היא מירב אפלויג שאיתה הקמתי את בית הספר הסינגולרי בנשר. היא יצרה איתי קשר כאשר קיבלה את בית הספר ואמרה שהיא רוצה שנעשה משהו גדול יחד. אז נפגשנו והתחלתנו לתכנן. ניגשתי למפגשים של מירב ושלי ממקום נקי וריק מתכניות, קודם להקשיב. כך אני תמיד מגיע למפגשים עם אנשי חינוך, אני יודע שזה מפתה להגיע מראש עם רעיונות ותכניות גדולים, אך כך יוזמות נופלות, כי הן לא מחוברות מספיק לשטח. לכן ראשית אני מנסה להבין כמה גבוה ומשוגע הם מוכנים לחלום ולהעז. עם מירב החלטנו שאנחנו נעשה משהו נועז במיוחד שלא נעשה קודם, שניישם בזעיר אנפין את המודל של Singularity Univerisity בתוך בית ספר יסודי".

הנקודה החשובה בעיני מהסיפור הזה, היא לקח, או מודל שכל יזם חינוכי צריך לחשוב עליו. היזם חינוכי פועל במשותף עם מנהל מהמערכת, ולא בא עם תכנית משלו ומנסה להכניס למערכת. לארז היתה גישה חינוכית שהוא האמין בה, ויחד עם מנהלת שחלקה איתו את האמונות האלה, הם הקימו יחד את התכנית.

ארז ומירב החליטו להקים מודל מקביל ל-SU, כאשר מסגרת הזמן שנקבעה הייתה שלושה שבועות. עבור שכבות ד'-ה'. שלושה שבועות שבהם בית הספר עוצר מתכנית הלימודים הרגילה שלו. שבוע של הרצאות, שבוע של סיורים ושבוע של יזמות צעירה.

שבוע ההרצאות

"המבנה הוא כזה, השבוע הראשון הוא מרתון של הרצאות של שעה, גג שעתיים, לעולם לא יותר מזה, וכל הזמן מתחלפים התכנים. כלומר רגע אחד מגיעה מדענית ממכון ויצמן לדבר על הביוכימיה של רגשות ואחר כך הרצאה על יערות הגשם, ואז מגיע ראש עיריית נשר כדי לדבר על השיקולים בניהול עיר, ואז מגיע הכבאי כדי לדבר על איך מכבים שריפה, ואז מגיעה עיוורת עם הכלב נחייה שלה ודפי ברייל כדי לדבר על איך עיוור מתמצא במרחב ומישהו משירות בתי הסוהר מדבר על מה זה בתי סוהר, מישהו מבתי משפט מדבר על מערכת החוק בישראל"

זה נשמע שאני הייתי שמחה לשבת בהרצאות האלה

"לגמרי. זה משהו שאני שומע הרבה. אנשים שומעים איזה תכנים הילדים האלו מקבלים. אומרים, אני רוצה להיות זבוב על הקיר בתכנית הזאת. הרצאות מעולות מפי מומחים בתחומם, וכולם מתנדבים. תכנים ברמה גבוהה על נושאים שיש אנשים רבים שסבורים שהם מעל לרמה של ילדים בני עשר ואחת עשרה. אנחנו לא באים בגישה הזאת והגישה שלנו זה שהתלמידים חכמים מספיק כדי להבין כל דבר. לכל היותר, הדבר היחיד שצריך לעשות הוא להשתמש פחות במושגים טכניים אבל בגיל הזה הם כבר מסוגלים להבין כל רעיון. רק קשה להם לפעמים הז׳רגון. אז ז׳רגון אפשר להתאים או להסביר עם עוד כמה משפטים.
אז בשבוע הזה שומעים   סדרת הרצאות מעולות שבמעולות שמה שמאפיין אותם הוא ראשית, רמה מאוד גבוהה, יותר ממה שמקובל במערכת. שנית אקלקטיות מוחלטת. המערכת בדרך כלל התמכרה ללימוד סביב נושא. נושא כיתתי נושא שנתי, מתמקדים כל השנה במשהו ועכשיו, סליחה על הסלנג, חופרים ו"אוכלים את הראש" של הילדים על נושא מסוים עד שהם כבר לא יכולים יותר. התכנית הזאת היא בכוונה הולכת לכל הכיוונים במתווה של חשיפה ל"טעימות ידע" ולכן אני אומר שהאקלקטיות זה ערך. זה בא לידי ביטוי למשל אם יש לנו שני מרצים שמדברים על נושאים דומים, במקרה כזה אנחנו דוחים אחד מהם לשנה הבאה כי אנחנו לא רוצים הרצאות דומות מדי. אני מנסים להביא הרצאות שכמה שיותר רחוקות אחת מהשנייה. והערך שלישי הוא הצפה וזה אולי הדבר אולי הכי משמעותי והכי לא טריוויאלי להבנה. בשבוע הראשון. אנחנו בכוונת תחילה מציפים את התלמידים ברמה כזאת שאנחנו לא נותנים להם לעבד ולעכל את מה שהם למדו. בהתחלה אמרו לנו שזה בזבוז. "יש לכם מספיק תוכן לשנה שלמה" אמרו לנו פזרו את התכנים לאורך השנה ומה שאני אומר, לא, בפרוש לא. מה שאני חוויתי מתוך החוויה האישית שלי, הוא שיש ערך חינוכי מאוד גדול בלהגדיש את הסאה בלהציף, להציף תלמידים בכל גיל זה מביא את השומעים למצב נפשי חדש של התרגשות, סקרנות ולעיתים מעט בלבול, וזה בסדר. ההצפה המכוונת הזו מביאה למצב שגם התלמידים הכי מצטיינים כבר עלו על גדותיהם מרוב רעיונות ומושגים שלא הכירו קודם וזה מאוד, מאוד חשוב".

בתור מי שבוחנת יוזמות חינוכיות רבות, היה חשוב לי להבין מארז את השיקולים לפעול בצורה שבה פעלו. הלוא ישנן המון תכניות מקומיות ויוזמות מקסימות במערכת. אבל כך לא מבצעים שינוי משמעותי ברמה הארצית. כפי שארז ציין, הוא מגיע מעולם היזמות ושופט דברים בצורה של סקלבליות. למרות שאנחנו עוסקים בחינוך וגם שינוי בחיים של ילד אחד הוא משמעותי, לא כל שכן שינוי ברמת בית ספר, אבל השינוי המשמעותי הוא ברמת המדינה, ולכן הוא מאד מכוון לרמה הארצית. מבחינתו כל הצלחה נמדדת בסקלביליות ובהמשכיות. המערכת רוויה בתכניות, אבל מוצלחות ככל שתהיינה, אם הן מוגבלות בזמן או לאתר אחד הן תיעלמנה ואז לא עשינו בזה כלום. לכן, מכוונים את זה לאימפקט ברמה הארצית. מצד שני, המורים כבר שבעים, ובצדק, מרפורמות אינסופיות שמונחתות עליהם ולכן גם הצנחה מגבוה של תכנית חדשה לא תעבוד. לכן ארז מתחיל את היוזמה מהשטח, ואחרי כמה בתי ספר מוצלחים, כשברור שיש כאן ערך של ממש זה עובר לפריסה ברמה הארצית.

שבוע הסיורים

אחרי שבוע שלם של הרצאות, הילדים יעברו שבוע שלם של סיורים. בכל בוקר כל כיתה עולה על אוטובוס ונוסעת ל 2-3 סיורים. מבחינת הילדים זה שבוע של טיול שנתי, הם מגיעים כל יום עם כובע ובמבות ומבחינתם הם עושים הרבה כיף. גם את זה מציין ארז כערך ביוזמות החינוכיות שלו. כיף. כשהתלמידים נהנים הם לא שמים לה בכלל כמה הם לומדים. אותי כמובן לא צריך לשכנע בזה, כתבתי פוסט שלם על כיף כערך חינוכי

מה המטרה של שבוע הסיורים?

"הערכים של שבוע הסיורים מאד דומים לערכי שבוע ההרצאות: חשיפה בקנה מידה רחב, והצפה. השבוע הזה הוא מן מסע ישראלי להכיר מה  קורה מחוץ לגבולות בית ספר. אחת הבעיות הגדולות של המערכת היא שבמקום שהיא תשקף את המציאות מחוץ לבתי ספר, נוצר מעין גטו כזה שלא משקף את המציאות. העולם שבחוץ, ננוטכנולוגיה, ביוטכנולוגיה, וסייבר, כמעט ולא מחלחל פנימה.

רצינו להפיל את המחיצות האלו שבין הבפנים והבחוץ, להוציא את התלמידים החוצה. לראות איך העולם נראה, אותה רוח של שבוע ההרצאות ישנה גם  בסיורים. יוצאים לסיורים מאוד מאוד שונים בהגדרה אחד מהשני. זה גם להכיר את העדה הדרוזית בעספיא ובאותו היום לצאת למפעל לתרופות, ויום אחר לנסוע למחלבה, ואז לנסוע למתקן הדברה ביולוגית ואז לטבע ציפורים בפארק אריאל שרון, ואז לנסוע לנמל חיפה, ולמפעל פלסטיקה, ולמפעל רובוטיקה, ולמקום שבו עובדים עם הדפסות תלת מימד.

בשלב הזה, לאחר שבועיים של הרצאות וסיורים מרתקים ומגוונים מאד, התלמידים בהתרגשות שיא, הם   כמו קפיץ שנמתח ונמתח. שבוע שלם ריגשנו אותם בהרצאות, עכשיו הם גם יצאו לטיול שנתי. הם מסתובבים בכל מיני מקומות שמעולם לא ראו קודם ופוגשים את האנשים שבפועל עושים את העשייה. הם מקבלים את הידע בצורה לא מתווכת, חווים אותו במו עיניהם. זה היתרון של סיור לעומת הרצאה. סיור זה להיות במקום שבו הדברים קורים. הרצאה זה, לשמוע מכלי שני, אבל פתאום רואים את המכונה שעכשיו יוצרת את הצינור פלסטיק. ורואים את האדם במפעל, ושואלים אותו שאלות, ולמה ככה ולמה לא אחרת. פתאום הם יודעים איך נראה מהנדס. לכן הערך של השבוע הזה הוא מאד גדול"

איך מארגנים כזו כמות של סיורים בשבוע אחד?

"קרוב לבית יש הכל, לא צריך להרחיק. אין בית ספר שאין מסביבו ברדיוס של עשרים קילומטר איזשהו מפעל מעניין, קהילה דתית או תרבותית אחרת, איזשהו אתר ארכיאולוגי, אתר טבע, מבני עירייה, מבנה היסטורי, לא חסר. אין דבר כזה שתיקחי בית ספר ותקיפי מעגל ברדיוס של של עשרים קילומטר סביבו ושלא תמצאי דברים מעניינים, אז מטרת השבוע הזה הוא לדגום כמה שיותר מקומות כאלה ולנסוע אליהם, ולחשוף את התלמידים לסביבתם הקרובה ואיך נראה העולם האמיתי, זה שמחוץ לכתלי בית הספר. וכמו לגבי ההרצאות, גם כאן כל שנה  הסיורים אחרים."

שבוע היזמות

אחרי שבועיים כאלו, התוכנית מתחילה לשנות את פנייה. מגיע השבוע השלישי והתלמידים שוב חוזרים לבית ספר. ושוב מגיעים מרצים שונים אבל עכשיו אלו כבר לא הרצאות, אלא סדנאות. כלומר יותר עבודה עצמאית, פחות פרונטלית מהשבוע הראשון, כאשר המרצים מגיעים מתחום היזמות. יזמים עסקיים, יזמים חברתיים, אנשי עיצוב מוצר, אנשי לוגו, מנהלי צוותים ואנשים שעוסקים בפיתוח תוכניות עסקיות. ארז מספר שזה גורם לאנשים להרים גבה 'מה לתוכנית עסקית ולילד בן עשר?'

ומה אתם עונים להם?

"הרבה אנשים לא מבינים בכלל מה לתלמידים בני עשר ולפיתוח עסק, אבל הרי אנשים מסיימים 12 שנות לימוד ולרוב לא לומדים שום מיומנויות חיים מהסוג הזה, ויש כאלו שעד יומם האחרון לא יודעים שום דבר על הדברים הללו. אנחנו בשבוע הזה נותנים להם א-ב של חשיבה עסקית, מהסוג שניתן לרוב בתוכניות להכשרת יזמים אחרי תואר ראשון ושני: מה זה אומר לקחת רעיון ולהוציא אותו לפועל? מה יכול להשתבש בדרך? כיצד מתמודדים עם המתחרים ונבדלים מהם?  מי הם הלקוחות והאם הם ישלמו בשביל המוצר? ואולי צריך בכלל לתת את המוצר בחינם  והמימון יגיע ממקור אחר? כמובן שבשביל לפעול במיזם  צריך גם להקים צוות"

ואיך הילדים מתרגמים את כל מה שהם ראו בשבועיים הראשונים לשבוע הזה?

"בשלב הזה הילדים כבר לגמרי תוססים, הרי כבר שבועיים אנחנו מציפים אותם. ויש להם המון רעיונות, עכשיו צריך ללמד אותם לעבוד בצוות, זו למידה. איך מחלקים את התפקידים בניהם, איך דואגים שבתוך צוות אף אחד לא נשאר מאחור ושהם מעדכנים אחד את השני, שהם פועלים כצוות ולא הולכים לכיוונים מנוגדים. יש המון מה לדעת. בתוך השבוע הזה אנחנו מתחילים לעשות רפלקציה על כל מה שהם ראו ועשו בשבועיים האחרונים"

ארז מספר שהרעיון בשלב הזה הוא שהילדים בשלב ראשוני מתגבשים סביב קבוצות עניין מהנושאים שהם נחשפו אליהם בשבועיים הקודמים. מדובר בעשרות תכנים רק משבוע ההרצאות הראשון, נוסיף על זה את כל הנושאים שהם נחשפו אליהם בסיורים. מתחילים לעודד את הילדים לכוון את עצמם לנושאים שיותר ריתקו אותם. ואז מתחילות להתגבש קבוצות סביב איזשהו גרעין עניין, מדפסות תלת-מימד, איכות הסביבה ספורט, רפואה ועוד.

"למשל הודות לסיור בבתי הזיקוק, ילדים התחילו להתעניין מאד בנושא איכות הסיבה, מים, אוויר וגם דברים שבכלל לא חשבנו עליהם, לראות ילדים בני עשר מדברים על נדל"ן, או על סכנת שריפות, בגלל הלהבה שבוערת תמיד. כשנותנים לתלמידים דרור להתבטא וליצור, הם תמיד מפתיעים."

אחרי שהילדים התגבשו סביב נושא מסוים, מנחים אותם לזרוק לחלל האויר  את כל הבעיות שקיימות בתחום הזה. ואז עבור כל בעיה מתחילים לזרוק רעיונות לפתרונות. כל פתרון יש לו זכות להיאמר, בשלב הזה אין פתרון לא טוב, הכל עולה על הנייר.

ואז בתוך הקבוצה בנושא מסוים מתחילות להתגבש קבוצות קטנות יותר סביב בעיות ספציפיות. לפעמים יש איזה חסם יצירתיות בשלב הזה, אבל ברגע שזה מתעורר, מתחיל מבול של רעיונות, בשלב מסוים זה הופך לשטף. אחרי השלב הזה מבקשים מהילדים להתקבץ סביב אחד הפתרונות שמדבר אליהם. ומרגע זה, הם לא סתם צוות, הם הולכים להקים חברה.חברת הסטרטאפ הראשונה שלהם.

הילדים מסיימים את השבוע השלישי כשהם מקבלים כלים של חשיבה עסקית, יש להם בעיה, יש להם פתרון ויש להם צוות שהולך להקים חברה. כל זה אחרי תהליך של שלושה שבועות שבו שבו הם למדו כל כך הרבה בלי שהיו שיעורי בית, ולא היה אף בוחן, ובעיקר היה להם כיף.

המשך התכנית

לאחר שמסתיימים שלושת השבועות הללו, בית הספר חוזר למתכונת לימודים רגילה אבל ממשיך להקצות שעתיים "שיעור סינגולריות" בשבוע למשך שלושה חודשים שבהם הילדים יפתחו את  את הרעיון לחברה שלהם.

מה שקורה בשלושה חודשים הללו הוא מה שנקרא למקסם חינוך. הילדים עסוקים ברעיון שלהם מהרגע שהם קמים בבוקר, בארוחת צהרים, במקלחת ובכל רגע נתון. רואים את זה לפי רמת המעורבות שלהם והפניה למנטורים שמלווים את הקבוצה. ואף אחד לא הכריח אותם או נתן להם בזה שיעורי בית. זו בעיה שהם בחרו בה כי היא עניינה אותם הם אלו שחשבו עליה והם אלו שמצאו לה פתרון ולכן אין צורך לדרבן אותם לזה. הנעה עצמית היא שם המשחק.

לא עושים להם הנחות בגלל שהם ילדים, אולי רק קצת מנגישים את המידע, אבל הם חייבים לעבור את כל השלבים וכל ההתלבטויות האמיתיות שעוברות על יזם. מי קהל היעד, צריך לעצב לוגו, צריך לחדד את הרעיון שלהם לכדי תקציר מנהלים מתומצת. גם למבוגרים קשה לחדד רעיון לכדי 200-300 מילים. הילדים כותבים טיוטה אחת ועוד אחת ועוד כמה שצריך עד שהרעיון שלהם מובן ומוצג היטב. והתלמידים לומדים להתבטא בעל פה, להציג את הרעיונות שלהם בבהירות ובחדות, מיומנות נדרשת לא רק ביזמות אלא בכל תחום.

במהלך העבודה המורים והמנטורים שמוצמדים לכל קבוצה, מונחים להיות שקטים ככול האפשר, וזה לא קל להם. הם רגילים לעזור, לתת את התשובה, למנוע טעות בכל מחיר, אך אם יעשו זאת, היוזמה היא שלהם ולא של הילדים. פשוט לא מתערבים. גם אם רואים שהם טועים. זה שינוי תפיסה מאד גדול מבחינת המורים, אבל חייבים לתת להם לטעות, להבין לבד את הטעות שלהם ולחזור לעשות לבד את התיקון. התפקיד של המורה שמלווה את הקבוצה הוא בעיקר לפתור בעיות חברתיות, כי עדיין מדובר בילדים. הקבוצות הן הטרוגניות וחשוב לראות שאף אחד לא נשאר מאחור.

זו נקודה שחשוב להדגיש אותה. זו לא תכנית למחוננים או מצטיינים. זו תכניות שמתאימה לכולם. המטרה היא להביא כל תלמיד למקום גבוה יותר משהיה בו להוציא את כולם  מתחום הנוחות שלהם. לתת לכל אחד משימה שהיא קצת יותר ממה שהוא רגיל ביום יום. בצורה כזו מרימים את כל הקבוצה למעלה, גם אם היא הטרוגנית.

סיום התכניות הוא ביום שיא שבו הקבוצות מציגות להורים, מורים ואורחים, אנשי עסקים מהקהילה את החברה שהקימו. זה יכול להיות ברמה של קונספט על רול-אפ או לפעמים מוק-אפ אם הילדים מצליחים. בגילאים גדולים יותר כבר יודעים לתכנת או לפתח אפליקציות ואז כבר אפשר להביא תוצרים יותר מוחשיים, למרות שזה באמת לא משנה, מה שחשוב הוא התהליך.

מה האבסורד?

למרות שכיום התכנית זוכה לשבחים מצד הורי התלמידים, המורים, התלמידים והרשות המקומית, זה לא היה כך בהתחלה. כשהתכנית הוצגה לראשונה, היא קיבלה מגוון תגובות. היו מורים והורים שמיד הבינו את הפוטנציאל, התלהבו ונעשו מחוייבים לקידום התהליך, לעומתם היו רבים  שישבו על הגדר לחכות לראות מה יהיה עם זה כי הם כבר שבעי פרוייקטים ורפורמות שלא הובילו לדבר. אבל האבסורד הוא  בקרב המתנגדים. היו מורים שהסתייגו מהתוכנית כיוון שחששו שלא לעמוד ביעדים שבהם הם נמדדים. והיו גם הורים, שתמיד מתלוננים על מערכת החינוך ומשלמים הון על חוגים והעשרה, כשהם נתקלים בתכנית כזו, הם נותנים לפחד לנהל אותם. הדאגה המרכזית היתה שבשלושת שבועות האלה התלמידים לא לומדים כלום. חשש שכמובן הוסר היום.

אני שואלת אתכם, ההורים מבין הקוראים, באמת מדאיג אתכם שיכסו פחות נושא אחד מתכנית הלימודים שגם ככה אין לכם מושג מה היא? במיוחד לעומת מה שמקבלים בתקופה הזו, כישורי חיים שלא יסולאו בפז.

ובשורה התחתונה, התכנית הזו מקדמת את בית הספר, שמתחיל לקטוף פרסים ולהשיג הישגים בתחומים שונים. והנס הגדול, הילדים המופנמים, השקטים שלא שומעים אותם, פתאום נפתחים ומציגים את החברה שהם הקימו. מסתכלים בעיניים של זרים מוחלטים ששואלים אותם שאלות, והם לא מתבלבלים, זה לא מבחן שהם היו צריכים ללמוד את החומר. זה מיזם שלהם, והם חיים אותו ושולטים בו. רק אז אפשר להבין, כמה הם גם נבנו מבחינת ביטחון עצמי.

מה הלאה?

אז התכנית רצה כבר שנתיים בהצלחה בבית הספר "גלילות" בנשר, והשנה גם בבית ספר בהרצליה. בימים אלה עובד ארז מול משרד החינוך על מידול של התכנית כדי לאפשר את היישום שלה במספר רב של בתי ספר, אני מקווה לעזור בתהליך הזה, ובמקביל מנסה להכניס את התכנית הזו לבית הספר של הילדים שלי, מקווה שלא איחרנו את המועד לשנה הנוכחית, מבטיחה לעדכן בנושא זה.

הורים או מורים שמעוניינים ליישם בבית ספרם את "בית הספר הסינגולרי"  מוזמנים לפנות לארז ליבנה. (באימייל: erezliv@gmail.com או בפייסבוק: "ארז ליבנה מרצה")

 

ולסיום, שוב רועי צזנה, מדגים בפוסטים המופלאים שלו את הדברים שאני כותבת עליהם. משאירה אתכם עם קצת מחשבות על בינה מלאכותית וסינגולריות. תהנו.

 

 

 

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

 

יש לכם תגובות?

תגובות