גישה חינוכית

גישה חינוכית: גננים או נגרים?

שבוע ט"ו בשבט השתלב לו במחשבות על גישה חינוכית, וזה הזכיר לי משהו שקראתי פעם. אז חזרתי אליו שוב. מה ילדי העולם צריכים מההורים ומאנשי החינוך שלהם שיהיו, גננים או נגרים?

בשבוע שעבר הייתי מאד טרודה ועסוקה, אחרי החזרה מלונדון, לבית ולעבודה, המשימות נערמו. הרבה פוסטים מתבשלים לי בראש, והרבה מחשבות בעקבות לונדון. ובכל זאת, בפוסט הראשון אחרי הנסיעה, אני לא משתפת בשום דבר מהכנס, אבל אל דאגה, גם זה יגיע.
שבוע ט"ו בשבט כמעט והיה חולף בלי שהבחנתי בו, עד שנחתו פירות יבשים על השולחן בעבודה. ואז מחשבות על ט"ו בשבט התחילו להתערבב במחשבות על גישה חינוכית שמתרוצצות לי בראש. חשבתי שיהיה מעניין לספר לכם על המחקר שקראתי ולשתף במחשבות שלי. וזה מה שיצא, פוסט ט"ו בשבט על גנני העולם החדש.

גישה חינוכית לט"ו בשבט

בטח שאלתם את עצמכם, איך מחשבות על ט"ו בשבט מתערבבות במחשבות על חינוך. בדרך כלל קשה לשחזר את נתיב נסיעתה של רכבת האסוציאציות הדוהרת, אבל פה זה היה די פשוט, כל תמונות השותלים בשבוע ט"ו בשבט, ישר העלו לי תמונה של גנן ומשם קפץ לי המאמר הזה לראש. זה מאמר שנכתב על ספר באותו השם: הגנן והנגר (The Gardener and The Carpenter) מאת פרופ' אליסון גופניק, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה וכתבה כבר שבעה ספרים על התפתחות ילדים.

נזכרתי שגם שמעתי פודקאסט שבו אירחו את אליסון גופניק, אז חזרתי אל המאמר והפודקאסט כדי לקשור הכל יחד עם מחשבות ט"ו בשבט של אמא רבודה.

אז מה בין גנן לנגר?

גישה חינוכית
Photo by Ricky Kharawala on Unsplash

אני חייבת לשתף אתכם בסיפור שפתח את הפודקסט.  במרכז הסיפור עומד אלכס המילטון ממרילין ארה"ב. לאלכס יש נגריה במרתף והוא בונה דברים לכל חדר בבית, וגם לחצר, ואפילו מתקן קטן לכלבה שלו שרוצה להצטרף לטיולי האופניים שלו. אלכס מגדיר את עצמו כ"פרפקציוניסט בדימוס", כלומר, לא צריך שדברים יהיו מושלמים כדי להינות מהם. זה נכון גם לתחביב השני של אלכס. אלכס הוא גנן חובב ששותל פירות וירקות בגינה. ברוקולי, כרוב ניצנים, עגבניות וארטישוק. טוב, ארטישוק לא בדיוק, כי בכל פעם שהוא שתל אותו באה ארנבת וכירסמה אותו.

מה שקרה לארטישוק של אלכס, זה אחד הדברים שמבדילים בין התחביבים שלו, בין הנגרות לגננות.

בסדנת הנגרות שלו, אלכס שולט, בגודל בצורה ובצבע, האם הגימור חלק או מחוספס. כגנן, הוא מבין שהוא צריך לשחרר. אי אפשר לשלוט במזג האוויר, בכמות הגשם או בלחות. כנראה שיותר ממחצית מהמשתנים בגינון, אין לו שליטה עליהם.

נגר, עושה תכניות, ונצמד אליהן. כגנן, דברים מפתיעים אותך. הפתעות זה מה שהופך את הגינון למתסכל כל-כך, כי לפעמים משקיעים כל-כך הרבה ובסוף מתאכזבים. אבל הפתעות הן אלה שגם הופכות את הגינון לכה מתגמל, פתאום אתה מוצא פרי או פרח שמפתיעים אותך וזה כיף גדול.

מטאפורה לגישה חינוכית

התחביבים של אלכס הם רק מטאפורה לשתי פילוסופיות חינוך שונות שמציגה פרופ' אליסון גופניק בספרה "הגנן והנגר". פילוסופיות שבאות לידי ביטוי באופן יומיומי בין הורים לילדים. הספר בוחן את האפשרויות השונות שהורים יכולים לגדל את ילדים והתוצאות של הבחירות השונות.

אמנם הספר מתאר גישות להורות, אבל היא גם קצת נוגעת בעולם בית הספר ועולם התעסוקה העתידי, וזה בדיוק מה שמשך את תשומת הלב של האמא הרבודה שבי, כמו גם הקונפליקט המתמשך בין הגישות שאני כאמא חווה באופן יומיומי.

הורות

גישה חינוכית
Photo by Maarten van den Heuvel on Unsplash

אם מסתכלים על תרבות ההורות בעולם המערבי היום, מקבלים תמונה שדומה יותר לנגריה. הורים חושבים (גם אני חשבתי ככה) שאם הם רק יעשו את הדבר הנכון, יקראו את הספרים הנכונים, יקנו לילד את המיומנות הנכונה, הם יהיו מסוגלים לעצב את הילד שלהם לסוג מסוים של מבוגר. והמחשבה הזו מאד שגויה וסותרת את כל מה שהמדע תומך בו. המדע מראה שהורות צריכה להיות הרבה יותר כמו גננות.

להיות הורה גנן, אומר שאין לך מושג מה קורה עם מה ששתלת. לפעמים, מה שתכננת נכשל. לפעמים דברים נפלאים שלא תכננת, קורים. ויש לזה סיבה עמוקה יותר. להיות גנן, משמעותו, ליצור סביבה עשירה, מזינה, אבל גם משתנה ומגוונת שבה דברים שונים מאד יכולים לקרות. מערכת שיכולה להגיב לסביבה בדרכים לא צפויות. הורה גנן, משמעותו לספק מרחב מוגן שבו דברים לא צפויים יכולים לקרות, וזה בדיוק הפוך מלעצב ילד שיצא מבוגר מסויים.

צריך כפר שלם לגדל ילד

גישה חינוכית
Photo by Joshua Watson on Unsplash

אז למה ההורות כל כך מסובכת? למה אנחנו מדברים על גישות ופילוסופיות וזה לא לגמרי טבעי לנו?

הסיבה היא שבפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, אנשים, במיוחד ממעמד הביניים ומעלה, הביאו ילדים לעולם מבלי שיש להם ניסיון קודם בטיפול בילדים. אחד הדברים שהיו קיימים משחר האנושות הוא, שאחים גדולים, בני-דודים, דודות, דודים, סבתות – כל הכפר, היה מעורב בטיפול בילדים. לכן במשך רוב ההיסטוריה האנושית, כשהיית מביא ילדים בעצמך, כבר היה לך הרבה ניסיון בטיפול בילדים. ראית וצפית בהרבה אנשים שונים מגדלים ילדים ולא רק בהורים שלך.

מה שקרה במאה ה-20, המשפחות קטנו, האנשים הפכו ניידים יותר, משכילים יותר והתחילו להביא ילדים לעולם בגיל מאוחר יותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אנשים הביאו ילדים בלי ניסיון קודם. במה היה להם הרבה ניסיון? בלימודים ועבודה.

 משתמשים בניסיון

זה מאד טבעי שאנשים יחשבו כשהם הופכים להיות הורים, שהם יצליחו בזה, אם הם יעשו את מה שהוביל אותם עד עכשיו להצלחה, בלימודים ובעבודה. זה מה שהם מכירים. זה כמו ללכת ללמוד, או לעבוד, הם חושבים לעצמם. אם אני רק אניח את ידי על ספר ההפעלה או חוברת ההוראות, אני אצליח במשימה הזו כמו שהצלחתי בקורסים בלימודים או במקום העבודה שלי.

ההתפתחות ההיסטורית הזו, היא הסיבה העיקרית מדוע התרבות הזו ואיתה החרדות והדאגות שמפרנסים תעשיית הורות של מיליארד דולר בארה"ב, התחילה לצוץ במאה ה-20

גורים מתוחכמים ומפונקים

Photo by Lubomirkin on Unsplash

אליסון גופניק מציינת שיחסית ליונקים אחרים, יש לגורים שלנו, ילדות ארוכה במיוחד. זה שאנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו שצריך לטפל בילדים במשך זמן ארוך כל כך, זה פרדוקס אבולוציוני, היא אומרת. וזה מאד עניין אותה במחקר שלה, למה זה קרה? רעיון אחד שהיא הציעה: ילדות ארוכה, נותנת לך תקופה מוגנת שבה אפשר לגלות סביבה חדשה, לעבור מכפר לכפר, ואז לגלות את הסביבה החדשה ולחקור גם אותה. הדבר שנראה בד"כ מוזר לגבי ילדים הוא העובדה שהם כה יצירתיים, בעלי דמיון ויכולת לחקור את הסביבה, ובו זמנית כל כך גרועים בלטפל בעצמם, וזה מתאים לעובדה שהם נזקקים לתקופת ילדות ארוכה.

זו מבחינתה ההוכחה, שאורך הילדות של אנשים, לא רק מתאים למודל הגננות, אלא ממש מתוכנן לזה. אפילו אם באמת היה אפשר להיות "נגר" בהורות. לחשוב איזה מבוגר אני רוצה שהילד שלי יצא, ולבצע מספר תהליכים שיגרמו לזה לקרות, אנחנו נחמיץ את כל הרעיון המרכזי של הילדות.

הנקודות המרכזיות בילדות הן: לחוות דרכים חדשות להיות בעולם ולמצוא דרכים חדשות להבין את הסביבה.

כל הנגרים לעמוד בפינה!

אוי לא! מה עשיתי?!? שנים של הורות שגויה? אולי גרמתי נזק לילדים? אני בטוחה שעוד נגרים חולקים איתי חששות. ואני הרי יכולתי לזכות בנגריה המצטיינת, עד שלמדתי ונפתחתי לעוד גישות. אז מה הנזק בהורים שמנסים להיות נגרים?

אז מבחינת אליסון גופניק, זו שאלה קצת טריקית. מבחינתה הנזק המרכזי שנגרם הוא שגישה חינוכית כזו של נגרים, גורמת לחיי ההורה להיות מלאי חרדה, עצבים, קשיים ומתח בכל מיני דרכים שממש לא נדרשות, וזה כמובן, משפיע על ההורים ועל הילדים.

השאלה איך כל סוג של התנהגות של הורים משפיע בטווח הארוך על איך שהילד יצא, היא כמעט בלתי אפשרית. זה לא נכון לחשוב שאם אתה הורה נגר, הילדים שלך יצאו לא בסדר. ילדים גדלים בכל מיני צורות לא צפויות.

צפירת הרגעה, כל הנגרים הנזופים יכולים לצאת מהפינה.

מה קורה בנגריה?

Photo by Hunter Haley on Unsplash

אז מה בכל זאת פחות מומלץ במודל הזה. נזק ממשי ומוכח, אנחנו לא גורמים, אז מה בכל זאת פחות טוב בנגריות? אז מעבר לסטרס המיותר שסוג ההורות הזה גורם להורים ולילדים. יש משהו מעניין בגיל ההתבגרות של ילדים שגדלו בגישה כזו. בדברים מסוימים הם במצב הרבה יותר טוב. הם משיגים יותר, הם לוקחים פחות סיכונים, פחות בסיכון לשימוש בסמים או להיכנס להיריון. אבל, זה בא עם רמות גבוהות של חרדה ופחד וזה, כן ניתן לחיזוי אצל ילדים שגדלו במודל הנגריה.

אנחנו כל כך מודאגים מאיך שהילדים שלנו יגדלו, שאנחנו לא נותנים להם את החופש לקחת סיכונים, לחקור, להיות עצמאיים. זה לא באמת לקחת סיכון, אם לא קיים סיכוי שיקרה משהו מסוכן. מרוב שאנחנו מודאגים מאיך הם יצאו, אנחנו לא נותנים להם את העצמאות שהם זקוקים לה, כדי להיות מסוגלים לקחת סיכונים ולצאת לחקור את העולם.

כשהגנן מתנגש בנגר

אז השאלה היא מה המטרות שלנו כהורים? אם זה כל כך, מקסים, מושלם וחדי קרן מתרוצצים בגינה, למה יש הרבה יותר הורים נגרים מגננים? התשובה היא שאמנם ביצירת סביבה שבה ילדים יכולים ללמוד ולחקור אנחנו מגדלים ילדים חסינים, גמישים, פחות חרדתיים עם מסוגלות גבוהה יותר להתמודד עם דברים לא צפויים בחיים. אבל, וזה האבל הגדול. העולם שלנו מתגמל אנשים שיודעים לעשות דברים ספציפיים ויודעים לעשות אותם טוב. וילדים כאלה גדלים בנגריה. ראיתם פעם נגנים מחוננים, או ספורטאים מצטיינים באולימפיאדה? מדובר באנשים שהתחילו את הקריירה שלהם בגיל 4-5 ומאז מקדישים לכך את חייהם, מתאמנים שעות על גבי שעות. אלו תחומים שלוקח הרבה זמן להצטיין בהם, ללא אימון משלב מוקדם מאד, אין סיכוי להצליח בתחומים אלה. ילדים של גננים במקרה הזה, יחקרו את העולם בצורה חופשית ואז בגיל 14 יגלו את התשוקה שלהם לספורט או ריקוד, ואז כבר יהיה מאוחר מידי להתחיל ובעצם לא תהיה להם שום יכולת להצטיין בתחום התשוקה שלהם.

עכשיו, איזה ילדים אנחנו רוצים, סתגלנים, או מצליחנים? בום! הגנן והנגר כרגע עשו תאונה חזיתית.

קונפליקט ההורות

אין שאלה שחלק מהרקע התרבותי לגישה חינוכית של נגרות היא התחושה של הורים שאנחנו חיים בעולם מאד תחרותי. אנחנו פשוט רוצים לתת לילדים שלנו יתרונות קטנים שיבטיחו את העתיד שלהם, כמו השכלה. אנחנו רוצים להבטיח את המשך ההשתייכות שלהם למעמד הבינוני-עליון.

אם מסתכלים על תלמידי הקולג'ים של ליגת הקיסוס בארה"ב, יש שם מספר לא פרופורציונלי של עשירים מהטופ 5% במדינה וזה ברור שמה שההורים האלה עושים עבור הילדים שלהם, לא משנה אם הם גננים או נגרים הוא, להעביר להם את האופציה להמשיך ולהשתייך לטופ 5%. זה שולח מסר להורים, שזה אולי טוב להיות גנן, אבל העולם יתגמל בכל מיני דרכים את הילדים של הנגרים.

ההתלבטות של ההורים בין הרצון שהילדים שלנו יהיו סתגלנים, גמישים וחסינים, ואז מודל הגננות מתאים לנו באופן מושלם. או שאנחנו רוצים ילדים מצליחנים.

מה שמצחיק, שבאופן אינטואיטיבי, הורים מרגישים שזה דפוק שהילד יושב עד 2 בלילה ללמוד לבגרות, כדי להשיג עוד איזה כמה נקודות שיכניסו אותו לאוניברסיטה טובה אבל כשהתחרותיות כל כך מושרשת בבסיס של התרבות, קשה מאד להתנגד, למשוך את עצמך ואת הילדים שלך מהתחרות הזו.

גננים ונגרים בבית הספר

גישה חינוכית
Photo by Angelina Litvin on Unsplash

מה שאירוני הוא, שבית הספר תוכנן כדי ללמד אנשים לעבוד בעולם התעשיייתי, ביה"ס עוצב כדי לייצר רובוטים, להקנות לאנשים כישורים שהיום רובוטים עושים. ובניגוד לעולם התעשייתי, הכישורים שאנחנו זקוקים להם היום הם יצירתיות, לקיחת סיכונים וחזון ואלו בדיוק התכונות שהנגרים לא מעודדים בסביבה אקדמית תחרותית.

את האמת, נראה לכם שפרופ' אליסון גופניק קוראת את הבלוג "אמא רבודה"? כי היא ממש מדברת כמוני.

אם אתם זוכרים את הפוסט שכתבתי על יום המורה. סיפרתי שם על ניסוי עם צעצוע.

ב-2011 צוות של פסיכולוגים ערך ניסוי בהשתתפות ילדים בגיל גן. נתנו לילדים צעצוע שמכיל צינורות, מתגים, נורות, משמיע מוזיקה ואף מכיל מראה חבויה. עם חצי מהילדים, המבוגר נכנס לחדר ו"בטעות" בעט בצעצוע בנקודת שהשמיעה ציפצוף, אמר "אופס!" ויצא מהחדר. עם החצי השני של הילדים ישב מבוגר ולימד אותם. הוא אמר להם: "בואו תראו איזה צעצוע מגניב יש לי, תראו מה הוא יודע לעשות" והראה להם שניים מהדברים שאפשר לעשות איתו, ואז השאיר אותם לבד עם הצעצוע.

בקבוצה שבה בעטו "בטעות" בצעצוע, הילדים שיחקו בחופשיות עם הצעצוע במגוון דרכים אקראיות, תוך כדי נסיה וטעיה. הם גילו את כל האפשרויות החבויות בו תוך זמן קצר.

בקבוצה השניה, הילדים שלימדו אותם כיצד לשחק בצעצוע, שיחקו בו בצורה יותר מוגבלת ובדרך מאד חזרתית בשתי האפשרויות שהראו להם, כאשר רובם לא גילו את האפשרויות הנוספות שחבויות בו.

איך רובוטים לומדים?

גישה חינוכית
Photo by Alex Knight on Unsplash

פרופ' גופניק מתייחסת לניסוי הזה כדי להדגים נקודה חשובה. מעבר לעובדה שהמשחק עצמו הוא צורת למידה, היום משתמשים במשחק בבינה מלאכותית ובלמידת מכונה, כדי לאמן רובוטים. אז איך זה משליך על לימוד ילדים?

מסתבר שהדרך הטובה ביותר ללמד מכונה, זה לתת לה תקופה ראשונית שבה היא יכולה פשוט לשחק, לנסות המון אפשרויות שונות וזה גורם לה לאסוף המון מידע על איך העולם מתנהג ומגיב לנסיונות שלה.

יש דוגמה מעניינת של רובוט שנתנו לו בתקופה הראשונה פשוט לרקוד, בצורה מאד מוזרה, בלי לנסות לעשות שום דבר מוגדר, סתם להבין מה הגפיים שלו מסוגלות לעשות. מסתבר שכשנתנו לרובוט הזה משימה ספציפית, כמו ללכת ולאחוז פיסת בד, הוא ביצע את המשימה הזו טוב יותר מאשר רובוט שאומן אך ורק על המשימה הזו. יותר מזה, הרובוטים ששיחקו בתקופה הראשונית, היה אפשר לתלוש להם זרוע או להפוך אותם על הרצפה והם עדיין היו מסוגלים לבצע את המשימה. זוכרים את טרמינייטור, שגם כשנתלשו לו חלקים, הוא עדיין המשיך במשימה? הוליווד חוזה יפה מאד את העתיד.

אז לכולם יש אינטואציה כמה חשיבות יש למשחק, אפילו כתבתי על זה את הפוסט אין קץ לילדות, אבל אנחנו מבינים שאם רוצים תוצאה ספציפית אי אפשר לשחק ולהצליח במבחן או משימה, אלא צריך לבצע הוראות ותרגילים מסויימים.

אבל, אם רוצים שהידע הזה יהיה גמיש יותר, ניתן ליישום בדרכים נוספות, כלומר שמי שלומד משהו ידע ליישם את הידע הזה לא רק בצורה שבה הוא נלמד, אלא מתוך הקשר והיקש – אז למשחק יש חשיבות עצומה.

משחק וחקר זו צורת למידה יעילה לילדים צעירים, ילדים גדולים יותר לומדים ע"י חונכות, הם מחקים, מתאמנים ומקבלים פידבק.רוב בתי הספר כמובן מלמדים בצורה שונה.

אמא רבודה יוצאת לגינה

אז מי שעוקב אחרי הבלוג, מכיר את ההתחבטויות שלי לגבי העתיד. אני משתפת אתכם במסע לחקר עולם החינוך ואת ההורות בעולם החדש, ואיך אפשר להתאים את מה שקורה למה שצריך. אני מתלבטת מה הילדים צריכים ללכת ללמוד? האם הם צריכים ללכת ללמוד? איזה מיומנויות חשובות הם יצטרכו? כל עתידן יאמר לכם שלא בטוח שהשכלה גבוהה תהיה שובר שיוויון בעתיד. הכישורים של אנשים שיסיימו אוניברסיטה, יהיו הכישורים הקלים ביותר להחלפה ע"י רובוטים.

הכשרונות שנצטרך בעתיד הם דרכים חדשות להתמודד עם העולם, העניין הוא שזו לא מיומנות שניתן ללמד, זו מיומנות שמגיעה מתחושת חופש וחקר של תחומים רבים.

אז במהלך המסע הלא מאד ארוך שלי הגעתי לרשימת תכונות שלדעתי צריך להקנות לילדי העולם החדש כדי להתמודד עם העולם הלא צפוי שממתין לכולנו. הרשימה שלי די דומה לרשימה התכונות שפרופ' גופניק מציינת. למרבה האירוניה, המחקר שלה מעלה,  שכדי להגיע לתוצאות טובות, לא צריך לכוון לתוצאה ספציפית הזו, ובמקום זה לא לדאוג ממה שיצא.

האם אני מסוגלת להפוך להיות 100% הורה גנן? קשה לומר, אני חווה באופן יומיומי את הקונפליקט הנובע מהעולם התחרותי שאנחנו חיים בו. אני חושבת שהתחלתי לפצח את התכונות שיידרשו מהילדים, עכשיו צריך להמשיך ולחקור מה הדרך הטובה ביותר להקנות את המיומנויות האלה, האם הצדק עם פרופ' גופניק? ורק אם נניח לילדים בלי לדאוג מה יצא, ככה נשיג בדיוק מה שרצינו? או שיש עוד כמה אפשרויות? אני ממשיכה לחפש, ומכל דבר לוקחת משהו. זה לא אומר שממחר אני מתחילה להשקות את הילדים, אבל בטח לעבוד יותר על הקונפליקט הפנימי בין הנגריה לגינה.

איזה כיף שמחשבות ט"ו בשבט הזכירו לי את הגננים והנגרים. משתלב לי טוב בכל המחשבות הרבודות שלי.

* Main Photo by Sushobhan Badhai on Unsplash

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *