לפני מספר שבועות שיתפתי אתכם בתכנית חינוכית חדשה שאני מנסה להכניס לבית הספר של הילדים שלי. ואני חייבת לכם תשובה.
ספוילר: הצלחתי! עכשיו מתחילה העבודה הקשה.

"החוזק שלנו כקהילה ימדד בכמה אנחנו מוכנים לעשות כדי לקדם את הילדים והחינוך בקהילה. האחריות שלנו לא מסתיימת בשליחת הילדים לביה"ס בבוקר ואח"כ להתלונן כמה שמערכת החינוך לא טובה ולא רלוונטית. קהילה חזקה היא קהילה שמתגייסת כאשר יש לה אתגר, והיא משלבת ידיים ונרתמת כאשר לנגד ענינו צריך לעמוד עתיד הילדים".

זה המשפט שאמרתי להורים בערב החשיפה לתכנית שקיימנו בשבוע שעבר, ערב שהוא סיום של תהליך מאומץ עליו אני הולכת לספר בפוסט הזה .והוא גם נקודת ההתחלה של הוצאת פיילוט חינוכי פורץ דרך, שאם נצליח בו, בעתיד תוכלו גם אתם להכניס את התכנית בכל בית ספר בארץ.

אז לפני חודש וחצי בערך, פרסמתי את הפוסט נאה דורשת נאה מקיימת. בפוסט ההוא שיתפתי אתכם שאני מנסה להכניס לבית הספר של הילדים שלי תכנית חינוכית בשם בית הספר הסינגולרי בה נתקלתי כאשר ראיינתי את ארז ליבנה לבלוג. שיתפתי אתכם בתהליך הארוך של הכנסת יוזמות חינוכיות לבית ספר. שיתפתי בכל התובנות שלי מהתהליך, בדברים שאפשר ללמוד ממנו, במה שעשיתי טוב וגם במה שפחות. שיתפתי אתכם בשלב, שלא ידעתי מה הולך לקרות עם זה. עשיתי את זה כי חשבתי שיש בזה ערך רב והרבה ידע לקחת מזה, וחשבתי שאולי אם אני לא אצליח, אני לא אפרסם את זה, וגם מי שיקרא יחשוב: למה לי לקחת טיפים ממשהו שנכשל? והתגובות לפוסט ההוא היו מצוינות, ואני חושבת שאכן הקוראים יוכלו לעשות שימוש בידע ששיתפתי אתכם.

הפוסט ההוא הסתיים ב "מבטיחה לעדכן בהמשך. תחזיקו לנו אצבעות!" אז כנראה שהחזקתם לי אצבעות ממש טוב. כי זה הצליח! והבטחות צריך לקיים, אז הנה העדכונים. מי שלא קרא את הפוסט הקודם, אולי כדאי לעצור בנקודה הזו ולחזור לחלק א'.

גיוס כסף

לאחר שקיבלתי OK ממנהלת ביה"ס, הגעתי למנהלת החטיבה, לאחר שגם היא החליטה ללכת על זה, נפגשנו עם צוות המחנכים ורכזת השכבה. הפגישה הסתיימה וקיבלנו אור ירוק מבית הספר. אם חשבתי שעד עכשיו היה קשה, אז השלב המאתגר ביותר עוד לפנינו.

התקציב.

יוזמות חינוכיות הרבה פעמים דורשות מימון. במקרה שלנו, כפי שתיארתי בפוסט בו הצגתי את התכנית, היא לא תכנית יקרה שדורשת תקציב גבוה. התכנית בנויה על המשאב הלא מנוצל של בתי ספר, ההורים. והיא בנויה רובה ככולה על התנדבות הקהילה. מרכיב אחד כן דורש תקציב והוא השבוע השני של הסיורים. בשבוע זה נדרש לשנע את כל משתתפי התכנית באוטובוסים כל יום ל 2-3 סיורים. פה אין לאן להתחמק, אוטובוסים עולים כסף.

במקרה שלנו לא מדובר באוטובוס אחד כמו בפיילוט שנעשה עם 50 תלמידים, כי אצלנו מדובר בשכבה של 220 תלמידים, אז עוד לפני שנגיע לרמת המורכבות של הלוגיסטיקה, אני צריכה לגייס כסף כדי לממן 5 אוטובוסים ל-5 ימים.

אין לי ניסיון בגיוס כסף. יש לי ניסיון בגיוס אנשים, גיוס מתנדבים, לרתום אנשים למטרות. לגייס תקציב, עוד לא עשיתי. אבל כמו שקראתם בפוסט הקודם הרבה דברים אני עושה פה בפעם הראשונה. אחרי כל ההישגים מול בית הספר, אין מצב לעצור עכשיו, או לא להצליח. אם לומר את האמת לא התעכבתי בכלל לחשוב על זה, הייתי כל כך מפוקסת בלפתור את הבעיה הבאה שלא נשאר לי זמן להיבהל מזה. מה גם שלא הייתי לבד, כל צוות ביה"ס היה חלק מזה וגם ארז.

 בעל המאה הוא בעל הדעה

אם היה לנו יותר זמן להכנסת התכנית בצורה מסודרת, יכול להיות שהייתי בודקת כמה אפיקי גיוס כסף: קרנות, עמותות, תקציב ביה"ס ותקציב המועצה. כיוון שלוחות הזמנים לחוצים מאד הגענו עד הלום כאשר לא נשאר כלום בתקציב ביה"ס – העוגה חולקה. לפנות לקרנות ועמותות, לא רלוונטי בזמן קצר כל-כך. נשארנו עם האופציה היחידה – לפנות למועצה.

נקבעה פגישה עם העומדת בראש מינהל החינוך של המועצה והאחראית על בתי הספר. אם אתם זוכרים מהפוסט הקודם, כמובן שגם הפגישה הזו נקבעה באמצע היום, בשעות העבודה של כל הנוגעים בדבר. זאת אומרת ששוב אני צריכה להגיע באמצע יום עבודה. אם צריך היה לתמחר את הפרויקט הזה, אז ימי העבודה של היזם לגמרי נכנסים פה בחשבון. שזה לא יעצור אתכם, רק תהיו מודעים.

התנגדויות

אם חשבתם שהתנגדויות של צוות חינוכי זה משהו שקשה לטפל בו, עוד לא ראיתם מה זה התנגדויות של מי שצריך להוציא את הכסף. אני יודעת שכולנו כבר מאוהבים ברעיון של התכנית שלנו וכל כך מבינים את היתרונות שלו. עכשיו צריך להציג את זה בפני מי שכל יום רואים תכנית חינוכית אחרת וכולם רוצים מהם תקציב וצריך לתעדף בניהם.

ההתנגדויות המרכזיות היו:

1. ספק לגבי יכולת השפעה של תכנית כזו על התנהלות ביה"ס.
2.  יכולת הגיוס של המורים והצוות.
3. עיתוי בקשת התקציב הוא בעייתי כיוון שהם כבר לפני סגירה.

לפני שאספר מה היו התשובות שלנו לזה, אני חייבת לומר שהפגישה הזו היתה שיעור גדול באיפוק בשבילי. כמישהי שרגילה להיות דומיננטית, וגם היו לי תשובות די טובות לרוב הדברים האלה, הרגשתי בנקודות רבות שהדבר הנכון הוא לתת לצוות לענות. אם החששות שלה הן לגבי ההירתמות של צוות ביה"ס, זה לא יעזור אם אענה את התשובה המשכנעת בעולם, בטח לא כמו שהצוות משכנע אותה שזה נכון ללכת על זה ובזה מוכיח שהוא מגויס לחלוטין.

התשובות שלנו היו:

1. ההשפעה של התכנית מחלחלת ל ד.נ.א של ביה"ס והשפעתה אורכת מעבר לזמן שבו היא מתקיימת, ניתן לראות בתכנית הפיילוט שגם לאחר שהסתיימה, ביה"ס קוטף פרסים בשלל קטגוריות.
2. יכולת גיוס הצוות אינה מוטלת בספק כאשר חלק מהצוות עומד מולה וטוען בשבחי התכנית ומביע רצון לקחת על עצמו את המשימה, ואני לקחתי על עצמי לגייס את הקהילה.
3. עניין התקציב נשאר בעיה עד לסוף, אבל כיוון שהיה כבר ברור יותר מהם יתרונות התכנית אז כבר היתה נכונות רבה יותר.

לפני ההחלטה ממש בסוף, מנהלת ביה"ס ביקשה לציין שהיא רואה בזה חשיבות גדולה מהסיבות הבאות:

1. כמות התלמידים הרבה שתיחשף. בד"כ בתקציב כזה מקבלים תכנית למספר תלמידים הרבה יותר מצוצמצם.
2. מעורבות ההורים והקהילה הוא ערך חשוב לביה"ס
3. התכנית עשויה לעזור בצמצום מספר התלמידים שעוזבים בסוף כיתה ח' למסגרות אחרות.

קשה לי לתאר לכם את הרגע של ההחלטה, ממש בשניה האחרונה של הישיבה, כאשר נציגות המועצה יצאו מהדלת. אני והמורים חיכינו שהדלת תיסגר לפני שנפרוץ בשאגות שמחה.

מתחילים לעבוד

אחרי האישורים התחלנו לעבוד במספר אפיקים במקביל. הראשון ללמוד כמה שיותר ולהכשיר את צוות בית הספר, והשני חשיפת הפרויקט לתלמידים ולבסוף גיוס הקהילה.

לצורך הכשרת צוות בית הספר, אין דרך טובה יותר מאשר לנסוע לבית הספר שביצע את הפיילוט וללמוד מהם. אז ביום חמישי חורפי במיוחד נסענו לנשר, מנהלת החטיבה, רכזת השכבה, שני מחנכים ואני. כמובן שגם ארז הצטרף לפגישה.

דבר ראשון גילינו בית ספר מקסים, עם צוות מהמם. הם מאד היו נכונים לעזור, שיתפו מידע וחומרים וענו לנו על כל השאלות והחששות.

יצאנו מאד מעודדים מהפגישה הזו, הרגשנו שהרבה דברים מעורפלים התבהרו, קיבלנו המון טיפים ומידע, וגם שיתוף של חומרים רבים כמו טפסי משוב, ומערכי שיעור. ובעיקר נדבקנו שוב בהתרגשות של התכנית. כשיש דרך ארוכה, מפחידה וקשה, לא יזיק מידי פעם באמצע הדרך לזכור לאן הולכים. אם מישהו עדיין סופר, זה כמובן עלה לי בעוד יום עבודה.

בימים שלאחר הפגישה כל המחנכים העבירו שיעור חשיפה בכיתות שלהם והציגו את התכנית לילדים. בכיתה אחת, הבן שלי הציג את התכנית יחד עם המחנך שלו. הילדים קיבלו טפסים למיפוי ההורים, לבדוק מי יכול להתנדב או להעביר סיור.

בדיעבד זו היה טעות מבחינת העיתוי, ההורים עוד לא יודעים במה מדובר ולכן טיפטף אלינו זרם דק של טפסים חזרה.

אני התחלתי באופן אישי לדבר עם הורים, אחד אחד בפעילויות כיתה או בפגישות כאלו ואחרות. השמועה התחילה לעבור מפה לאוזן. הילדים שלי הפכו להיות שגרירי התכנית ורתמו את החברים שסיפרו להורים שלהם והתחלתי לקבל טלפונים. רוב הטלפונים וההודעות התחילו כך:"למה זה לא מפתיע אותי שאת עומדת מאחורי זה?" אני אקח את זה כמחמאה. וההורים שדיברו איתי נדבקו בהתלהבות, יש לי השפעה מדבקת כזו. ההודעות התחילו לרוץ בוואטסאפ, ועוד לפני ערב החשיפה להורים, כבר היו רשומים אצלנו 50 מרצים מתנדבים. הרשיתי לעצמי אופטימיות זהירה.

פוגשים את הקהילה

כל שלב בדרך לתכנית הזו מרגיש שזה השלב החשוב ביותר. ובמובן מסויים זה כך. כל שלב אם היה נכשל, לא היינו יוצאים לדרך, בלי הצוות, בלי תקציב, בלי כל המידע, ועכשיו, בלי הקהילה כל הדבר הזה לא קורה.

אז קבענו ערב הורים שכתבתי לכם עליו בפוסט הקודם. כדי להקל על ההורים קבענו את המפגש בערב אחר שהם ממילא היו אמורים להגיע לביה"ס לשמוע על חלוקת הכיתות בשנה הבאה.

קבענו שמנהלת החטיבה תאמר כמה מילים על התכנית מצד ביה"ס, ארז יציג את התכנית ויענה על שאלות ואני אדבר בסוף ואגייס את הקהילה. אני קצת חששתי מנוכחות דלה, ושלחתי תזכורות וואטספ בכל קבוצה שיכולתי. החששות שלי היו מוצדקים, המון הורים שמעו ממני פעם ראשונה על הפגישה. ילדים בכיתה ח' לא חזקים בהעברת הודעות להורים. אמרנו שנעבוד עם מה שיש, גם אם יגיע הורה אחד, נעמוד ונסביר לו.

אם הדאגות על הנוכחות לא הספיקו, וכדי שיהיה לי חומר מעניין לפוסט, היינו צריכים איזה בלת"ם לפני הערב הגדול שלנו. ארז מתקשר אלי 10 דק' לפני תחילת הפגישה – הוא תקוע בכביש 6. אעעעעההההה!!!!

תוך כדי נסיעה הקמתי חמ"ל קטן באוטו (אל תדאגו יש לי דיבורית) הודעתי למנהלת שיתחילו בחלק שלהם של הפגישה ונפוך את הסדר, ביקשתי מבעלי הרבוד לנסוע לחלץ את ארז, ואני נסעתי לאסוף את הבן שלי שהמתין שבעלי יאסוף אותו. למה פשוט אם אפשר מסובך?

בסופו של דבר כל הדוברים הגיעו ליעדם בשלום ממש כמה דק' לפני שהמנהלת סיימה את החלק הראשון של הערב, ויצאנו לדרך. מנהלת החטיבה סיפרה שהגיעה אליה איזה אמא לספר לה על איזה תכנית, ברגע הזה הבנתי כמה נכון היה מה שכתבתי בפוסט הקודם, אני לא פחות מחייזר שנחת עליהם עם הדבר הזה.

מציגים את התכנית

ארז הציג את התכנית בפני ההורים. אין מה לעשות, לא משנה כמה כולנו נציג את התכנית בצורה טובה, האפקט של מי שהיה באוניברסיטת הסינגולריות, מספר על החוויות שלו, עם תמונות מדהימות, הוא אחר. לשמוע אותו מסביר איך הוא הגה את התכנית, זה פשוט אפקט אחר.
אני ישבתי מאחורי ארז (את המצגת אני כבר מכירה) וכך יכולתי לבחון את פני השומעים ואת התגובות של מי שנתקל פעם ראשונה בשיגעון הסינגולריות. אין ספק שזו היתה חוויה.
זה המקום להודות לארז מעבר לכל מה שעברנו כבר ביחד, ספציפית על הערב הזה, שבו הוא יצא חולה מהמיטה ועוד המתין בקור בכביש 6 כשהמתין לחילוץ. זה כמובן לא ניכר, והיתה הצגה מצויינת.

לחלק מההורים היו שאלות וארז ענה, אבל שאלות בקשר לפרטים ספציפיים, ארז שלח אותם לקרוא את הפוסט בבלוג שלי, זה היה רגע של נחת.

אגב, זוכרים את החששות שלי בקשר לנוכחות? תציצו בתמונה ותראו כמה הורים הגיעו. תענוג.

ואז הגיע תורי.

גיוס ההורים

לפני שהתחלתי לדבר היה חשוב לי שההורים יבינו את ההתגייסות המטורפת של הצוות, לא רק מבחינת השקעת זמן משוגעת ושהם לוקחים על עצמם מעל ומעבר, אלא גם שכולם יוצאים מאזור הנוחות ועושים משהו שהוא קשה להם, לא ברור, מעורפל, פיילוט מטורף שכזה. וגם היה חשוב לי שיבינו את ההשקעה של המועצה, שהתגייסו ותרמו את התקציב למרות העיתוי הבעייתי שבו הגעתי. אחרי שהם קיבלו את מחיאות הכפיים שכל כך מגיעות להם, התחלתי את החלק שלי.

אז אחרי שהציגו את התכנית וההורים הבינו במה מדובר, החלטתי שבחלק שלי חשוב לי להציג את חלק שלנו ההורים בתכנית. דיברתי קצת על התחושות של גידול ילדים אל עולם חדש ולא נודע, ועל הצורך להכין אותם לעולם הזה. אתם יודעים, ברוח התכנים שאני כותבת לכם כאן. אבל הדגש שלי היה שכדי שהתכנית הזו תצליח דרושה עזרת הקהילה.

סיפרתי להם על מגוון הדרכים בהם הם יכולים לעזור, לתת הרצאה, לארח סיור, לשמש כמנטורים או לעזור אנשי צוות בלוגיסטיקה של הדבר המטורף הזה.

אמרתי להם שאני נרגשת מההתגייסות של 50 איש עוד לפני הערב הזה, אבל כמה המספר הזה קטן אל מול המשימה של איוש שבעה מוקדי הרצאות למשך 6 הרצאות ביום למשך חמישה ימים.

תם ולא נשלם

שום דבר לא הכין אותי למבול הפניות, אחרי ההרצאה פנים אל פנים, בוואטספ, במייל ובטלפון. שטף מבורך של פניות. איזה קהילה מדהימה יש לנו! והם לא הסתפקו רק בהתנדבות אלא לא חסכו בשבחים והרעיפו מחמאות. ופתאום ברגע אחד הבנתי מה עשיתי, איזה דבר גדול ומופלא הצלחתי, פתאום קלטתי שמרוב שהייתי שקועה בלכבוש את היעד הבא ולפרק את המכשול הקרוב, לא עצרתי להפנים את מלוא המשמעות. ובערב הזה, תגובות ההורים שיקפו לי בצורה מדהימה מה קורה פה. ואני עשיתי את זה. רגע של התרגשות גדולה. אני חושבת שהרגע שמסכם  אולי יותר מכל, את החשיבות של הפרויקט הזה בעיני ואת איך שהוא מגלם בתוכו כל כך הרבה מהערכים שחשובים לי, הוא כשאמא אחת הרימה את היד ואמרה: "לא, אין לי שאלה, אני רק רוצה להגיד שאני לא מאמינה שאני יושבת ושומעת שזה קורה בבית ספר רגיל של משרד החינוך"

כמות האנרגיה שזה הכניס בי, ללא ספק תעזור לי באתגרים של הוצאת התכנית הזו לפועל.

כמובן שאמשיך לדווח על ההתקדמות, ואתם, תמשיכו ללוות ולהחזיק אצבעות.

 

השבוע אני טסה לכנס חינוך ענק בלונדון, מקווה לחזור משם עם מלא השראה, טכנולוגיות למידה חדשות והמון רעיונות. תמשיכו לעקוב פה, אני אעלה פוסטים מפורטים כשאחזור. תוך כדי הכנס אדווח בלייב לדף הפייסבוק, אז אם עדיין לא עשיתם לייק, זה הזמן.

 

* Main Photo by priscilla-du-preez on Unsplash

קצת אהבה

אהבתם את התכנים? שתפו בפייסבוק, תנו לייק והירשמו לניוזלטר

עשו לייק לעמוד הפייסבוק של הבלוג:

https://www.facebook.com/augmentedmom/

יש לכם הערות, הארות, פרגונים או שאלות? הגיבו פה למטה, אני עונה ותמיד שמחה לדיון.

יש לכם תגובות?

תגובות